השמיטה כמדבקה / הרב אריאל פיקאר

המפגשהעיקרי של יהודי בן זמננו עם מצוות השמיטה מתקיים דרך התוויות המודבקות על מוצרי המזון:"נקי מחשש שמיטה", נכתב על קופסת השימורים; "מיבול שישית",מעידה התווית המודבקת על בקבוק היין. קודים אלו מצטרפים לאחיהם – "הופרשותרו"מ" ו-"לאוכלי חלב עכו"ם", ולטקסטים המיוחדים לפסח,כגון: "כשר ללא אוכלי קטניות". אני מניח שהצרכן שאינו בקיא בקודים הדתייםמתייחס למילים האלה כאילו היו אותיות ומספרים המציינים את שמו של צבע מאכל או שלממתיק מלאכותי. בשביל רוב היהודים שומרי המצוות הפכה השמיטה לעוד דרישה בתחוםהכשרות ותו לא. בשביל החקלאי, העניין קצת יותר מסובך: מי שאינו שומר מצוות יסתפקבשליחת פקס למשרדי הרבנות הראשית, ובו הוא מייפה את כוחה של הרבנות למכור את הקרקעלנוכרי למשך שנת השמיטה. כך יותר לחקלאי זה למכור את תוצרתו לרשתות השיווק; אם הואשומר מצוות, הסיפור יותר מורכב. מדי שבע שנים חקלאים שומרי מצוות מתלבטים בנושאהשמיטה. יש שישמיטו לגמרי את שדותיהם, יש שימכרו אותם לנוכרי, ויש שיגדלו פירותבמסגרת 'אוצר בית דין'. כך או כך, קשה לראות השפעה של מצוות השמיטה על החיים. מדוברבעיקר ב"סידורים", ב"התארגנות", ולא הרבה מעבר לזה. האם עלינולהסתפק בכך?

 

אםנשכיל לפתח ולהתאים את רעיונות השמיטה למערכות החיים המודרניים, היא אכן עשויהלהיות משמעותית ורלוונטית. קחו לדוגמה את השבת. נדמה שחשיבותה רק הולכת וגדלהבעולם הטכנולוגי חסר המעצורים שאנו חיים בו. השבת מעניקה לנו יממה שלמה של התנתקותמן הרעש האין~סופי, ומאפשרת לנו לחזור לעצמנו ולמשפחתנו. השבת ההלכתית מקיפה את כלחלקי היצירה האנושית, ומשום כך היא רלוונטית גם לעולם החיים המודרניים. אמנם אתרוב אבות המלאכות האסורות בשבת אין אנו מבצעים אף בימות החול (מתי עשיתם לאחרונה"שני בתי נירין"?), אך עם התקבלות האיסור על שימוש בחשמל בשבת כוסו כלתחומי היצירה הטכנולוגית, ושומרי השבת אכן נהנים מיום של מנוחה וקדושה.

 

אלאשבניגוד לשבת, האופפת את כל חלקי החיים, במצוות השמיטה בחרה התורה להתמקד רק בעולםהעבודה החקלאי ובשמיטת הכספים, ולא בכל חלקי היצירה האנושית. התורה התייחסהלמציאות חייהם של בני אדם קונקרטיים שחיו בעולם העתיק והתפרנסו, רובם ככולם, מןהחקלאות. "דיברה תורה בלשון בני אדם", ולפיכך התייחסה למציאות שלתקופתה. בעולם שאנו חיים בו פרנסתנו מושתתת על התעשייה, הטכנולוגיה והמסחר. גםהחקלאות המודרנית היא תעשייתית, והיא אינה דומה כלל למציאות שהתורה דיברה עליה.נכון, אפשר למצוא דרך לקיים את דרישות ההלכה בתחום השמיטה החקלאית גם בימינו. רובהפתרונות ההלכתיים ל"בעיה" יהיו בסגנון ה'פרוזבול', שעוקף את שמיטת הכספים,ו'היתר המכירה', שעוקף את שמיטת הקרקעות. אך גם אלו המבקשים לשמור שמיטה כהלכתה, בלימעקפים, לא יצליחו לחלץ את הרעיונות הגדולים של הלכה זו ולהפוך אותם לרלוונטייםלחיים המודרניים. הם יישארו לכודים בשאלות טכניות הקשורות לביצוע פעולות חקלאיות,ובעיקר לכשרות צרכנית. צריך לחשוב על המשמעות של ערכי השמיטה דווקא לגבי החיים המודרניים,ולהפנות את מרב האנרגיה הדתית לכיוון הזה.

 

מה עניין שמיטה?

"וְשֵׁשׁשָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. והַשְּׁבִיעִתתִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּך וְיִתְרָם תֹּאכַלחַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶך…"[1].אנו מצווים להפסיק את הייצור החקלאי במשך שנה שלמה. בשנה זו העשיר והאביון, ואףחית השדה, חיים באותה רמה, וכך הפער החברתי מצטמצם. נוסף לכך, באותה שנה חלה גם מצוותשמיטת הכספים, הדורשת לשמוט את החובות: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹטכָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּוְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'"[2].

 

אךלא רק בפערים חברתיים עוסקת השמיטה, אלא בעיקר ביחס בין האדם לקרקע, לרכוש ולבוראעולם. הפסוקים בספר ויקרא מדברים על "שבת לה'", אך גם על "שבתהארץ". באנגלית בעלות על קרקע מכונהreal estate – זהו הנכס "האמיתי",המעניק לאדם ביטחון בקיומו. השמטת הקרקע והפקרתה לכול מבטאת את ההכרה בהיותנותושבים ארעיים בארץ, כפי שמתואר בהמשך אותה פרשה בעניין היובל: "וְהָאָרֶץלֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּםעִמָּדִי"[3].על האדם להבין את מקומו היחסי בעולם. אנו גרים ותושבים בארץ, והרכוש אינו מעניקלנו ביטחון אמיתי. זוהי תפיסה דתית אקולוגית עמוקה – הדאגה לסביבה אינה רק אינטרסתועלתני של מי שחושב לטווח ארוך על ניצול נכון של המשאבים הקיימים בטבע, אלא היא הכרהבמעמדנו בתור בני אדם ביחס לטבע וביחס לבורא. כך מתאר המדרש את השיחה הראשונה ביןהקב"ה לאדם הראשון: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירועל כל אילני גן עדן ואמר לו: 'ראה מעשי, כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתיבשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך"[4].ההבנה שגן העדן שאנו חיים בו הוענק לנו מידי הבורא, צריכה להביא אותנו להיזהר לבלנקלקל את מה שלא יוכל לתקון.

 

לשמיטהגם פן תרפויטי, המתייחס להתמכרות שלנו לרכושנו ולעבודתנו. כך אומר המדרש: "'בָּרְכוּה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ'[5]– ר' יצחק נפחא אמר: אלו שומרי שביעית. ולמה נקראו גבורי כח, כיון שרואה שדהומופקרת, ואילנותיו מופקרין ורואה פירותיו נאכלין, וכובש יצרו ואינו מדבר, ושנורבותינו: ואיזהו גבור הכובש את יצרו"[6].העמידה מנגד וכיבוש יצר העבודה והרכושנות משנים משהו באדם ומעמידים את מרכיבי חייובפרופורציה אחרת.

 

זוהיהשמיטה של התורה. החקלאות היא בנין אב, היא דוגמא. את עקרונות היסוד יש להרחיבוליישם במרכיבים אחרים של חיינו. בשורות הבאות אני מבקש להציע כמה הצעות ראשוניותליישום עקרונות השמיטה בימינו.

 

האידאל הצרכני

התרבות שאנוחיים בה מקדשת את הצריכה. האידאולוגיה המנחה את חיינו היא שככל שנרכוש יותר מוצרים,כך ייטב לנו, וכדי לרכוש אנחנו צריכים כסף, ואותו נשיג אם נייצר יותר ונפרסם יותר,וממילא נמכור יותר. זהו האידאל של החברה הצרכנית, שבה קניית מוצרים ורכישת נכסיםהיא ערך תרבותי בפני עצמו. למירוץ האין-סופי הזה השלכות הרסניות על החברה, על האדםואף על הסביבה. אנו חיים בחברה שבה הפערים הכלכליים בין עשירים לעניים הולכיםומעמיקים. ההבדל בין הדל ובין הגביר ניכר בחשבונות הבנק שלהם, הסמויים מן העין, אךכואב יותר הוא המראה החיצוני של העושר, המנקר את עיניהם של מי שאינם יכולים להרשותלעצמם לבנות ולקנות, לחדש ולהחליף, ונאלצים להסתפק (או לא) במועט.

 

הייצורהמואץ פוגע פגיעה אנושה באיכות הסביבה. מפעלי התעשייה מזהמים את האוויר, את האדמהואת המים. כך גם החקלאות המודרנית ומשקי בעלי החיים למיניהם. הצריכה הבלתי פוסקתמייצרת כמויות אדירות של אשפה ופסולת. לאט אבל בטוח אנו מחריבים את עולמו שלהקב"ה. החברה הטכנולוגית המודרנית מנצלת את אוצרות הטבע בלי חשבון. רק בשניםהאחרונות החלו להתפתח המודעות לשמירה על איכות הסביבה וההבנה שאם נמשיך לנצל ולזהםבלא גבול, נטבע בתוך הררי אשפה, באקלים הפכפך, בלי אוויר ומים נקיים.

 

האידאלהצרכני משעבד גם את נפשו של האדם. עליו לעמוד בתחרות קשה ואכזרית – דאגתו לרכוששלו מעיקה על נפשו, אין לו זמן, ובעיקר – פנאי נפשי, לעסוק בענייני רוח וביחסיאנוש. זמן הוא כסף, ושהייה עם בני המשפחה והחברים מאיטה את התפוקה. היכולת לעבודבכל שעות היממה ובכל ימות השבוע, היכולת לעבוד מהבית באמצעות המחשב, האפשרות להיותבקשר עם כולם כל הזמן – כל אלה מפתות לעבוד עוד ועוד. איבדנו את המחזוריות של חייהעבודה, שהייתה קשורה בטבע ובמוגבלות הטכנית.

 

נגד כל אלהנאבקת מצוות השמיטה.

 

הברכה שבמיתון ובשמירת הסביבה

השמיטהההלכתית חלה אחת לשבע שנים, ומשך זמנה שנה שלמה, משום שמחזור העבודה החקלאי הוא בןשנה. ברור שיישומם של רעיונות השמיטה בעולם התעשייתי המסחרי אינו יכול להתפרש עלפני שנה שלמה, אולם הרעיון של מחזוריות, של "מבצעים" שבהם משקיעים מאמץמיוחד למשך זמן קצוב, חשוב למימוש ערכי השמיטה. לו רצתה המערכת הדתית, היא הייתה יכולהלתקן תקנות ברוח ערכי השמיטה. הנה כמה רעיונות:

 

לקנותפחות – תארו לעצמכם את מערכת החינוך הדתית מקדישה זמן לערך ההסתפקות במועט. אפשרלחשוב על הגבלות שניקח על עצמנו בתחום הצריכה, במבצעים של אי~קניות (דוגמת"יום ללא קניות"). אנחנו קונים כל כך הרבה. אם נעצור ונחשוב עלהמשמעויות ההרסניות של בולמוס הקנייה הזה, אפילו אם הביטוי לכך יהיה סמלי, תהיהבזה ברכה רבה. שומרי שבת אינם קונים בשבת, אך לא בהכרח צורכים פחות. האם אפשר לחנךאת הציבור פשוט לקנות פחות? האם אנו יכולים לנהוג יותר בצניעות כשאנו בונים ביתובית כנסת, או קונים בגדים ורהיטים? לאורך הדורות תוקנו תקנות שמטרתן ריסוןהבולמוס הרכושני, בעיקר בתחומים הקשורים לקיום מצוות – כגון תקנת רבן גמליאל בדבר חיסכוןבהוצאות הכרוכות בלוויית המת[7],תקנות שבאו למנוע כלכלת שוק פרועה במכירת ארבעת המינים[8],ועוד. גם היום נעשים מדי פעם ניסיונות בכיוון זה, בעיקר בכל הקשור לשמחות משפחתיות,ויש לטפח ולפתח אותם.

 

 

לעבודפחות – מדי פעם צצים רעיונות בדבר העתקת שנתהשבתון של המורים ואנשי האקדמיה לעולם המסחר והתעשייה. זה דורש התארגנות רבה, אך עםתכנון מדורג ונכון, זה יכול להועיל גם לבעיית האבטלה החמורה – יותר אנשים יעבדופחות. כמובן, אין די בכך. יש לדאוג שהזמן הפנוי יופנה לאפיקים חיוביים, ליצירה,לתרבות, לתורה, לחיזוק חיי המשפחה והקהילה, וכו'.

 

הקפדה"דתית" על איכות הסביבה – אני יודע שזה לא נשמע מאוד דתי להיות"ירוק", וחבל. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם אברך המחפש באדיקות אחר מתקנימִחזור לאשפה הביתית שלו, משום שאין הוא רוצה לטנף ולהשחית את עולמו שלהקב"ה? או משפחה המשתדלת למעט בשימוש בכלים חד~פעמיים המזיקים לסביבה? קשהלדמיין זאת, אך נדמה לי שזוהי משמעותה של שבת הארץ בימינו – הענווה כלפי הבוראאמורה להביא אותנו לדאגה לעולמו – עולמנו.

 

אסקפיזם דתי

העיסוקהרבני בעניין השמיטה היום מתרכז בשאלות הטכניות של קיום השמיטה בענף החקלאות. רבניהציבור הדתי~לאומי מחפשים דרכים למזער את היתר המכירה ודנים בעיקר בשאלת סדריהעדיפויות הצרכניים ובשאלת מעמדה של החקלאות הישראלית – בייחוד בהקשר הביטחוניוהפוליטי של המאבק על ארץ ישראל. פרנסי הציבור החרדי טרודים בשנת השמיטה בעניינייבוא של פירות וירקות מחו"ל ומן הרשות הפלסטינית, ששמחה מן הסתם להרוויח אתדמי התיווך של העברת הסחורה הישראלית לעזה או ליהודה ושומרון (שם היא מקבלת אתהמדבקה "ללא חשש שמיטה"), ומשם חזרה לשווקים החרדיים. השמיטה הפכה לעודמקור פרנסה לעסקנים, מתווכים, יזמים, סוחרים ומשגיחי כשרות. בשביל הציבור החרדי,המקפיד בענייני שמיטה, הפכה המצווה לעוד מעמסה כלכלית על כתפם הדלה. מה שנשאר מןהשמיטה הוא המדבקה או החותמת והמחיר שהיא עולה.

 

כאמורלעיל, לא חסרים רעיונות יצירתיים שיכולים להפוך את ערכי השמיטה לרלוונטיים לחיינו,והם אינם דורשים את ביטולה של ההלכה המסורתית בתחום השמיטה. יש לקיים את הלכותהשמיטה בגינות הנוי הפרטיות והציבוריות, ובכך לבטא את תודעת אי~הבעלות שלנו עלהעולם. אף בדרכים הלכתיות אפשר להימנע מאיסור במגזר החקלאי – אך אין להשקיע באלה אתהאנרגיה הרוחנית שלנו.

 

עולםההלכה אינו מקדיש מחשבה ל"תיקון העולם"; הוא מוטרד יותר מן השאלה כיצדלקיים את ההלכה, כיצד לצאת ידי חובה, ופחות בשאלת המשמעות של אותן הלכות בעולמנו. לפתיחתשאלת המשמעות לדיון השלכות על תחומים רבים שההלכה עוסקת בהם, וזה בדיוק מה שמפחידאת המנהיגות הדתית. ההכרה כי מציאות החיים השתנתה, ושבתחומים מסוימים התורה מתייחסתלמציאות שאיננה עוד, מחייבת לתרגם את ערכי התורה ללשון החדשה של בני אדם ולחפש אתהדרך ליישם את הרעיונות הגדולים במציאות המודרנית בעולם טכנולוגי וגלובלי. זוהידינמיקה פתוחה, שיכולה להוביל לכל מיני כיוונים, לרפורמה ואף לחילון, מפנישהתמורות שחלו במציאות האנושית אינן רק טכנולוגית, אלא גם ערכיות ומוסריות. העלאת שאלתהרלוונטיות של התורה תידרש לא רק בעניין חשמל בשבת, אלא גם בעניין שוויון ביןהמינים ובענייני דמוקרטיה, זכויות אדם ואזרח. מכאן החרדה של האורתודוקסיה מכל ניסיוןכזה. התוצאה של קיפאון דתי היא יצירת בועה שרק בתוכה אפשר להבין את השפה ההלכתית. אשרלשמיטה, גם בתוך הבועה הדתית היא איבדה את משמעותה, והיא אינה רלוונטית אף לחייהםשל אנשים דתיים.

 

חוסרהעיסוק בבעיות החברה והסביבה גורר את כל העולם הדתי להתכנסות פנימה, לדאגה לקיום המסורתכערך בלעדי, ולבריחה מן התפקיד שייעד הקב"ה לאברהם אבינו – לשמור את דרך ה',"לעשות צדקה ומשפט" ו"לתקן עולם במלכות שדי". העיסוק הנוכחיבענייני השמיטה הוא דוגמה אחת לבזבוז המשווע של אנרגיה נפשית ורוחנית ולחוסרהיכולת ליזום ולהוביל את רעיונות התורה למימוש בעולם שאנו חיים בו היום.

---