שלום לכולן ולכולם,
שמי ענגי אוזן, אני בת 33, רווקה ומתגוררת בשדרות עם הקבוצה שלי כחלק מקיבוץ המחנכים של תנועת "דרור ישראל".
בשנתיים האחרונות אני עובדת באגף להתאגדות עובדים בבית ההסתדרות בתל-אביב. לפני כן עשיתי פעילות חינוכית בנוער העובד והלומד, כרכזת פעילות ורכזת הדרכה.
אנחנו חיות במציאות עם המון חוסר צדק. ראינו עשרות פעמים איך החלש עומד לבדו ומפסיד פעם אחר פעם למי שחזק ממנו, מציאות בה לימדו אותנו מגיל כל-כך צעיר שכל אחד צריך לדאוג לעצמו. בתוך כל זה, כמו מילות השיר "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם" - מישהי מתעוררת בבוקר ומחליטה להתאגד.
בשנותיי בהסתדרות הבנתי שוב איך ביחד אפשר להאמין וליצור מציאות אחרת. יש מי שמתעצבן מזה, יש מי שזה מפריע לו, אבל אני חושבת שאין דבר יותר מרגש וחשוב מזה.
במסגרת עבודתי ראיתי עשרות מקומות עבודה מתאגדים. הדבר שבדרך כלל יודעים על התאגדות זה מה קרה בסוף – באיזה מקום עבודה מדובר, כמה עובדים התאגדו, מי המנכ"ל, איך זה היה, אולי מאבק שקרה בדרך. אבל הדבר החשוב באמת, ואותו לא תמיד רואים, הוא מה קרה בהתחלה.
אין דוגמה טובה יותר מהוועד של ח.צ שיקום בקהילה, כדי לספר את סיפור ההתחלה הזה. מדובר בחברה שנותנת שירותי שיקום למשתקמים בבריאות הנפש, דרך משרד הבריאות. יש בה בעיקר מדריכות ועובדות סוציאליות, חלקן עובדות בהוסטלים והרוב בשיקום בדיור המוגן (משתקמים שגרים ומשתלבים בקהילה, בליווי שמותאם לכל אחד מהם).
נפגשנו בפעם הראשונה כי הן כעסו על שינוי שקרה במקום העבודה, בלי שהכינו אותן אליו ובלי שנתנו להן זמן להסתגל לשינוי. בעיקר הן הרגישו שלא ראו או ספרו אותן באופן שבו זה קרה. במקרים רבים, הסיבה המרכזית שמניעה אנשים להתאגד היא הכבוד. יש הרבה דרכים להראות כבוד לעובדים, זה עובר גם דרך השכר, אבל הרבה פעמים זה מתחיל ביחס, בזה שהעובד מרגיש חשוב ובטוח במקום העבודה, שיש משמעות לעצם העובדה שהוא ספציפית שם, ויש לכך הכרה בפועל מצד המעסיק.
הפגישות שלנו עם מי שעתידות להיות חברות הוועד בח.צ היו מלאות ברגשות של כעס, ציפייה, ייאוש והתרגשות. עברנו דרך משותפת ביחד, שבה הן התחילו להבין את התפקיד שהן לוקחות על עצמן והאחריות הכרוכה בו. ואז הגיע היום הגדול: הפעם הראשונה שהן ניגשו לעמיתיהם לעבודה והציעו להם לבוא ביחד איתן לדרך ארוכה ולא ברורה מראש, שהסיכוי ללכת בה זה רק אם הם יהיו ביחד.
מעל 70 אחוז מהעובדים הצטרפו עוד באותו יום, הישג מרשים ומרגש כשלעצמו. אבל הדבר המרגש יותר שאני ראיתי באותו יום זה מה שקרה לחברות הוועד, שלקחו את תחושות הכעס והתסכול והפכו אותן לזיק של תקווה בלבבות שלהן ושל שאר העובדים. הדבר המופלא והנסתר הזה, הדרך בה הולכת עובדת והופכת רעיון עליו חשבה לבדה בלילה, למציאות חיים, התקווה שהוא מביא איתו, והידיעה שמעכשיו אני לא לבד ויש לי אחריות - הוא הסיבה שאפשר לאהוב או להתעצבן כל-כך מרעיון ההתאגדות.
כי להוביל התאגדות אומר לא להסכים לקבל את המציאות כמו שלימדו אותנו וגם לערער על מה שעד כה היה פשוט, נוח ומובן מאליו. ללוות את העובדת מהרגע שבו היא מרגישה שמשהו לא צודק מתרחש עד הנקודה בה היא הופכת לחברת ועד שעושה שינוי, זה הדבר הכי יפה ומלמד.
זו אכן דרך לא פשוטה אבל מה שבטוח הוא שחברות הוועד של ח.צ לימדו אותי ועדיין מלמדות שיעור באמונה, בזה שאני חייבת ללכת בדרך הנכונה בעיניי, ארוכה ככל שתהיה. באגף להתאגדות עובדים למדתי עוד שיעור חשוב מאוד על איך אפשר לראות את המציאות גם כפי שהיא הולכת להיות ולא רק כפי שהיא היום, שיעור נוסף על אמונה באנשים ובדרך הביחד.
שלכם ושלכן,
ענגי אוזן
*הטור של ענגי נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, לחצו כאן
ענגי אוזן
