במטוטלת נפשית בלתי אפשרית
מה פשר ההזדהות – הלא-מודעת לפעמים – של החרדים עם מדינת ישראל? הרי החרדיות מגדירה את עצמה מבחינה היסטורית ועד היום כ"גלות בין יהודים", או כ"גלות בארץ הקודש". ואיך המעורבות החיובית בחברה באמצעות ארגוני חסד (עזרה-למרפא, יד-שרה, עזר-מציון), שהחרדים כה מתגאים בה, הולכת יד ביד עם העוינות המתפרצת – ולא רק מצד המנהיגות – בהטחת האשמות אבסורדיות נגד הציונות, ובסירוב היסטורי לתת לגיטימציה לחילוניות ולחילוני היהודי שאינו שומר תורה ומצוות? אולי הסוד הגדול הוא, שהתודעה והאידיאולוגיה החרדיות מבפנים – ולא רק גילוייהן החיצוניים – הן מכל וכול מבולבלות. מטלטלות בין שותפות לניכור. אהרון רוזן, צעיר חרדי בן 25 מבני-ברק, מנתח את כור מחצבתו
בעשור האחרון צצו ועלו אל פני התודעה הציבורית בישראל גילוייה הסותרים של החרדיות, שהותירו את הצופים מבחוץ תמהים ומשתאים. החרדיות נתפשת כאידיאולוגיה המפנה עורף עיקש למודרנה וקוראת תיגר על הזהות הישראלית, והנה היא עצמה נחשפת בכשלים ישראליים כל-כך. דווקא החרדיות הטוענת ליהודיות מוחלטת, ורואה את עצמה כיורשתו הלגיטימית והיחידה של עולם שאיננו עוד, מתגלה לעינינו בניגודים אידיאולוגיים ומעשיים, לכאורה חסרי כל פשר: ימניות לא ציונית, שמאז אוסלו כבר אי-אפשר להתעלם ממנה, חקיקה ואכיפה דתית הבאות יחד עם התבדלות וניכור כלפי החברה הישראלית, מעורבות גדלה והולכת בחיים הציבוריים ודאגה ליהדותה של מדינת ישראל, המלוות בהתקפות קיצוניות חוזרות ונשנות נגד הציונות והסמלים המאחדים את הישראליות, והטחת האשמות בנושא הרגיש מכול – השואה. אפילו החילוני, שאין לו התנגדות אוטומטית ליהדותה של מדינת ישראל, אינו מבין כיצד מיישבים החרדים את האקטיביזם הפוליטי ההולך וגובר עם התעלמות מחשבתית-תיאולוגית והמשך הפסיביות הגלותית באשר לשאלות הגדולות הכרוכות בעתיד העם היהודי בארץ ובעולם.
החרדים עצמם, שחשו בסחף לעבר הלאומיות, המאיים על ההסתגרות ועל האידיאולוגיה המתבדלת, לא ניסו כלל להתמודד עם הפרצות שניבעו בחומה. העיתונות והמנהיגות החרדית הגיבו רק לאירועים נקודתיים. כך, כשדווח בתקשורת ש"חצי בני-ברק" נצפתה מטיילת בתערוכת היובל למדינת ישראל בגני-התערוכה, ואף אורגן קו אוטובוס ישיר מבני-ברק, מרחק של כמה דקות נסיעה, יצא הרב שמואל וואזנר – מגדולי הפוסקים בדורנו, היושב בבני-ברק – בפסק הלכה על איסור חמור ונורא ואזהרה חמורה וכו' לבקר בתערוכה, מטעמי צניעות, אבל גם, ובעיקר, מטעמי השקפה ושלילת עצם ההשתתפות ב"יום אֵידָם". לא ארכו הימים, וכשבביתן הקריקטורות "התגלתה" קריקטורה אנטי-חרדית, צהל על כך עיתון הליטאים (המתנגדים) "יתד נאמן" – אחד משני העיתונים היומיים החרדיים, לצד בטאונה של אגודת-ישראל, "המודיע" – וטען שהשנאה מבחוץ תשמור על החרדים לבל ייסחפו לציונות, רחמנא לצלן. וכן, כשמארגני הפגנות הימין נגד אוסלו ניהלו תעמולה בקרב החרדים והקצו רחובות שהיתה בהם הפרדה בין גברים לנשים, והחרדים אכן השתתפו באותן הפגנות, תקפו העיתונים החרדיים את ההשתתפות בהן, ואת הבלבול בין התנגדות להסכמים הנחתמים על-ידי השמאל (לגרסת "יתד נאמן") או התנגדות לאוסלו מטעמי פיקוח נפש (לגרסת "המודיע") לבין חטא הלאומיות ושותפות לרעיון ארץ-ישראל השלמה.
אין לנסות להבין את הגישה הפוליטית החרדית בלי להתחשב בסתירות המסכסכות עליה את דעתה, ובבלבול העוטף אותה מהחל ועד כלה. הקרע שבלב, בין הנקודה היהודית של הרגש הלאומי לבין הצורך בהתבדלות חברתית-רעיונית, מופנם בה באינסטינקט הקיומי – המתבטא לפעמים בשנאה – של ההגנה על ההמשכיות. לדוגמה, החקיקה הדתית, הקרויה בפי העם כפייה דתית, היא תוצאה ישירה של המתח הזהותי הפנימי
יתרה מכך, כשעולה לדיון שאלת הסתירה בין הניכור לחברה החילונית לבין הדאגה ליהדותה, העיתונות החרדית תמהה על עצמה, מה לנו ולצרה הזאת? זו הרי אמורה להיות הדאגה של "המזרוחניקים" (חוגי המפד"ל). לדוגמה, בפרשת ביטול הופעת להקת בת-שבע באירועי היובל פרצה, כזכור, מלחמה מרה בין הממסד האמנותי שאפשר לקרוא לו "נטורי גטקעס", לבין נוטרי מסורת היהדות הנאמנה. החרדים נבהלו מהמהומה ותהו למה אמור להיות אכפת להם מחגיגות עצמאות של לא-מדינתם, שהם אינם משתתפים בהן כלל. העיתונות החרדית, שרק יום קודם לכן נחלקה כתמיד בין "המודיע", שייחס את "הישג ביטול מופע התועבה" לנציגי אגודת-ישראל, ל"יתד נאמן", שייחס אותו לדגל-התורה, חזרה בה – כמובן, בלי להודות בכך – וטענה שאיננו צריכים לקומם את הישראלים נגדנו. אך שוב, כשמדברים על אמנה חברתית חדשה בין דת למדינה, הציונות הדתית ברובה מסכימה בתנאים מסוימים, והחרדים מתנגדים נמרצות, בטענה שאינם יכולים להכיר בזכות קיומה של זהות יהודית שאיננה מחויבת להלכה.
מבטי חוץ
חוקריה החיצוניים של החרדיות, שהתייחסו לכך, נתנו ברובם הסברים חלקיים. על תופעת הימניות הלא-ציונית נכתב רבות. פרופ' מנחם פרידמן, למשל, רואה ברב אליעזר מנחם שך את "המבטא המובהק של הזהות החרדית ושל השבר שבה היא נמצאת כיום". הרב שך היה ידוע ביוניותו, בלעגו ל"דַל גאה" הימני המתגרה באומות, ובתמיכתו בוויתור על חבלי ארץ-ישראל, בטענו ש"התורה ניתנה לישראל במדבר… והיינו לעם נצחי בלא ארץ-ישראל ובלא שטחים". הוא תמך בהסכם עם מצרים והתנגד לסיפוח הגולן, אך שלל כל שיתוף פעולה עם השמאל, ועם פרוץ אוסלו הוביל את המנהיגות הרבנית להתנגדות טוטלית עיקשת להסכם.
פרופ' פרידמן טוען שהרב שך מזהה את הציונות ההיסטורית עם "השמאל", המנסה לדעתו בהסכם אוסלו להתנתק משורשיו היהודיים, ואת אנשי הימין החילוני הוא רואה כיותר יהודים ופחות ציונים. בנו של הרב שך, ד"ר אפרים שך, שעזב את החרדיות וכיום מגדיר את עצמו כדתי, תולה בראיון ל"מעריב סופשבוע" את התנגדות אביו בתגובת השמאל על טבח סאברה ושאתילה, שהרב שך ראה בה מלשינות ושנאת ישראל. שלמה פישר טען שהחרדים חוששים מהפוטנציאל לתרבות אזרחית הקיים בציונות ההרצליאנית, והמנסֶה להתממש באמצעותה: תהליך זה ישנה את היחסים בין יהודים לבין סביבתם הלא-יהודית מיחסי כוח מסורתיים – המשותפים לחרדים ולימין – להדדיות כלכלית גלובלית ("החרדים מן השלום", "תיאוריה וביקורת", גיליון מס' 9).
לכלל המעורבות הגדלה והולכת של החרדים בחברה הישראלית ניתנו לרוב הסברים חברתיים. רבים ציינו את "כשלון ההצלחה": ההצלחה החרדית הכמעט נסית בבניית חברה מתוך האפר, בריבוי הדמוגרפי ובמניעת ההתפקרות או ההתפקחות מתוכה הובילה לביטחון עצמי ולהתעניינות בשאלות שמעבר לדאגות סקטוריאליות. עובדת ההתעצמות המספרית העצומה של החרדים תוך שנות דור צוינה גם בהקשר של חולשת המנהיגות הרבנית, כביכול, לחנך ולעצב להתבדלות רעיונית ולשלוט על הסתגרות מעשית של ציבור כה גדול. למותר לציין, שלדברי ההבל של ספי רכלבסקי בספרו "חמורו של משיח", על משיחיות קבליסטית שהשתלטה על החרדיות, אין כל בסיס במציאות. מבחינה משיחית, החרדיות המשיכה בפסיביות הגלותית. חוץ מתנועת חב"ד – מקרה ייחודי לכל הדעות – שלאחר השואה הפכה את האקטיביזם המשיחי למקור עוצמה ואנרגיה רוחנית כבירה (שלבסוף קמה על יוצריה) לפעילויותיה הנרחבות בארץ ובעולם.
והחידה בעינה עומדת
אולם כל ההסברים הנ"ל חלקיים, ואינם מספקים את הסחורה. אם את ההתנגדות לשמאל עוד אפשר להבין, מה פשר ההזדהות – הלא-מודעת לפעמים – עם מדינת ישראל? הרי החרדיות מגדירה את עצמה מבחינה היסטורית ועד היום כ"גלות בין יהודים" או "גלות בארץ הקודש". ואיך המעורבות החיובית בחברה באמצעות ארגוני חסד (עזרה-למרפא, יד-שרה, עזר-מציון), שהחרדים כה מתגאים בה, הולכת יד ביד עם העוינות המתפרצת – ולא רק מצד המנהיגות – בהטחת האשמות אבסורדיות נגד הציונות, וסירוב היסטורי לתת לגיטימציה לחילוניות ולחילוני היהודי שאינו שומר תורה ומצוות?
אך אולי הסוד הגדול הוא, שהתודעה והאידיאולוגיה החרדיות מבפנים – ולא רק גילוייהן החיצוניים – הן מכל וכול מבולבלות. אין מדובר כאן במתח בין שאיפותיהן של הקבוצות הייחודיות המרכיבות את המיעוט החרדי לבין השאיפה לשמר תדמית מוגדרת ואחידה כלפי חוץ, אלא במטוטלת נפשית כמעט בלתי אפשרית שהחרדיות כולה, למן "דעת תורה" הרבנית ועד לתודעת היחיד, מיטלטלת בה. מתח בין שותפות לניכור: בין המורשת הגדולה והישנה של מגננה על-ידי התבדלות ועוינות ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, לבין מורשת האחריות הקולקטיבית לעם ישראל והמציאות החברתית היומיומית של חיים משותפים.
קצת היסטוריה
אם יש את נפשנו לדעת את המעיין שממנו שאבה החרדיות את חיוניותה, שורשיה וסתירותיה הפנימיות, נזדקק לתיאור התקופה שבה עוצבה. ראשיתה של החרדיות, שבימים ההם זוהתה עם המונח אורתודוקסיה, במרכז אירופה (גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית), המשכה במזרח אירופה, ובהווה בארץ-ישראל.
השואה מוטטה את עולמה של החרדיות. עולמה תרתי-משמע: עולמה האנושי-גיאוגרפי, אשר חרב ונרצח חרושתית, ועולמה האידיאולוגי-תיאולוגי. השואה והקמת מדינת ישראל נראו כהתייצבותה של ההיסטוריה היהודית לצדה של הציונות, וכהפרכה מוחלטת של ראיית ההיסטוריה החרדית. אך החורבן המוחלט, העיירות שנשתיירו מהן רק מחשבות, העולם שאיננו עוד עולם, יצרו מחויבות לכוננם מחדש, כחוב לזכרם של מקדשי השם
בסוף המאה ה-18 תחילת המאה ה-19 נפתחים היהודים במרכז אירופה לחיים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים של סביבתם. הקהילות היהודיות מאבדות את כוחן הפוליטי כשהשלטון, בתהליך של הענקת שוויון הזכויות (האמנציפציה), מבטל את התאגדות היהודים באמצעות הקהילות ומעמיד את כל האזרחים, ובתוכם היהודים, תחת שליטתו הישירה. התרבות הפוליטית הצרפתית חודרת בכיבושי נפוליון לאירופה, וחוגים חברתיים, לכאורה שוויוניים, ומשותפים ליהודים ולגרמנים בחיפוש אחר ההשכלה, ממלאים עבור פליטי הקהילה היהודית הישנה את הצרכים התרבותיים-החברתיים. אליטה חברתית חדשה, "המשכילים", עולה על במת ההיסטוריה. השלטונות מתנים את מתן הזכויות בהסתגלות לתרבות הכללית, ומעודדים את תנועות הרפורמה בגרמניה באימפריה האוסטרו-הונגרית. האחדות הבסיסית של החברה היהודית, המבוססת על קיום תורה ומצוות, נשברת ושומרי המסורת מוצאים את עצמם כמיעוט בקהילה, מצב שלא היה כמותו ביהדות הגולה.
כדי להציל את המסורת, ממציא החת"ם סופר (1839-1762) את העיקרון הידוע, "חדש אסור מן התורה", ומקדש את מנהגי המסורת כדוֹגמה הלכתית. בתשובה לטענה שגישתו המחמירה תביא להגברת הנשירה משורות הנאמנים למסורת, הוא השיב: "אלף כיוצא באלו יאבדו, ועוקץ אחד ממנהגי ישראל לא יזוז ממקומו". תלמידיו ההולכים בדרכו העדיפו את ההתבדלות הקהילתית על פני המשך השותפות הכלל-ישראלית עם מתקני דת, וב-1868 פורשות הקהילות האורתודוקסיות מהארגון הכללי של יהודי הונגריה.
גבולות הפילוג
השאלה המעניינת היא מה הם גבולות הפילוג? מה היה יחסם של מנהיגי הקהילות האורתודוקסיות הנפרדות לשאר חלקי העם? יעקב כ"ץ טוען, שבעוד שלהלכה דיברו החת"ם סופר ותלמידיו על פילוג מוחלט והפרשת שאר חלקי העם מכלל ישראל, הרי למעשה ויתרה האורתודוקסיה על הפירוד הגמור המתחייב מעקרונותיה. הם הכירו בהסכמה שבשתיקה בשינויי הזמנים.
איך נחלצו מנהיגי האורתודוקסיה מהתסבוכת שנקלעו אליה: הכחשת המימד הלאומי ביהדות ואי-יכולתם לממשה למעשה? הם מצאו את המושג התלמודי "תינוק שנשבה", והחילו אותו בדיעבד על יחסם המעשי לעם היהודי בדורם, אף כי ברור הוא שזאת פיקציה משפטית. כאן אנו פוגשים לראשונה את הקווים העיקריים בבעיית היחס בין התבדלות אידיאולוגית לרגש לאומי ואחריות קולקטיבית, שתלווה את תולדות האורתודוקסיה עד לחרדיות בת-זמננו.
אך בל נקדים את המאוחר. אבותיה הרוחניים הישירים של החרדיות בזמננו אינם תלמידי החת"ם סופר, אלא התנועות הגדולות שהסעירו את בית-ישראל במזרח אירופה: "המתנגדוּת", שבמהלך מאבקה עם החסידות יצרה אידיאולוגיה משל עצמה, "תנועת המוסר" , וכמובן החסידות על כל פלגיה וגווניה. המצב במזרח אירופה היה שונה מהמצב במרכז אירופה. תהליך האמנציפציה היה אטי יותר, והשכלת מזרח אירופה היתה לאומית וביקורתה מופנית כלפי פנים, לתיקון היהדות. רק בשליש האחרון של המאה ה-19 הבינו שומרי המסורת את מצבם החדש. השלטונות לא אפשרו פרישה והקמת קהילות נפרדות, וכך לא נעשה ניסיון להפרדה מוחלטת. שומרי המסורת הסתפקו בביצור חומות הדת בדרכים חדשות, שהידועה בהן היא שיטת תנועת המוסר של ר' ישראל סלנטר (1883-1810) ותלמידיו. שומרי החומות החמירו בלימוד תורה ובשמירת מצוות, ובאי-לימוד השכלה חיצונית, שרק דור לפני כן היתה נהוגה בחוגי המתנגדים, תלמידי הגאון מווילנה. עם התפשטות הציונות בראשית המאה העשרים, וכשהתברר שמשכילי רוסיה הכריעו שהציונות תתערב בשאלת התרבות היהודית בגולה, התנגדה לה רוב המנהיגות הרבנית, למעט רבני תנועת המזרחי.
בראשית המאה העשרים, ובעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות מצוקות כלכליות והגירות שהחלישו את המסגרת המשפחתית המסורתית, מתרחש המשבר הגדול של מרד הבנים במוסר האב ובתורת האם. "טראומת הסחף", בלשונו של פרופ' מנחם פרידמן, או כפי שהיא קרויה בפי החרדים, "רשעות ההשכלה הארורה", היא זו שעצבה יותר מכול את החרדיות שלפני השואה, והיא נשארה ביסוד התודעה החרדית עד היום. המנהיגות הרבנית, שעמדה המומה וכואבת אל מול נטישת טובי בניה, נאלצה לנקוט צעדים מורכבים. מצד אחד, הבינו המנהיגים שבאין פוליטיקה אין תורה, ונקטו גישה אקטיבית מודרנית: הקמת מפלגה פוליטית (אגודת-ישראל נוסדה בשנת 1912), ומצד שני, הגברו את ההתבדלות הרעיונית ואסרו באיסור מוחלט על השכלה, כולל חלק מהספרים המרכזיים של ההגות היהודית מימי-הביניים.
להט התחייה מן האפר מתבטא בדבריו של היורש הגדול של תנועת המוסר לאחר השואה, הרב אליהו דסלר, בדרשתו הידועה "ויהי אחרי החורבן": "נחשוב-נא, למה הושארנו בחיים? למה הצילנו ה'? האם למען נמית את שארית חיי הקדושה אשר בקרבנו… לא אלף פעמים! אלא את כל נפשנו ניתן בעד הצלת הרוח! כל חיינו יהיו אך ורק בניין הנחרבות. אך ורק תחיית המתים לבד!.. גם בנינו יראו עוד את הקדושה כאשר ראינו… הבה נתחזק ונתעודד; הבה נעלה; הלאה, למעלה, ולא ניסוג אחור!"
התבוננות בגלגולי בעיית יחסה של החרדיות המזרח אירופית ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות מעלה הבחנות חשובות. אם עד הופעת הציונות המשיכה החרדיות את דרכה של האורתודוקסיה המרכז אירופית, הנעה בין התבדלות לבין "כל ישראל ערבים זה לזה", כשהמאבקים המסוימים עם המשכילים והמתבוללים קובעים את המינון, הרי הציונות ועוצמת הפיתוי שהיא העמידה, בהיותה יהדות תרבותית-לאומית המחלנת את כל הקדוש והיקר ליהדות (לשון הקודש, יישוב ארץ-ישראל, גאולה), וכן סחף הבנים שחלקם הגדול הלך לרעות בשדות הציונות, למן המזרחי ועד פועלי-ציון, תבעו מהחרדיות עמדה עקבית נחרצת יותר.
עמדת המתנגדים הליטאים, כפי שגובשה בידי ר' אלחנן וסרמן (1941-1875), תלמידו המובהק של החפץ חיים ומהאידיאולוגים הבולטים של אגודת-ישראל, היתה נחרצת. הוא ראה בכופרים של זמנו, ללא הבדל בין קומוניסטים לציונים, ערב-רב שיצאו מכלל ישראל ואין השם "יהודים" חל עליהם כלל. את ממרת חז"ל הידועה "פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון" הוא פירש: "מדובר במאמינים בעיקרי הדת, אבל כשהתקלקלה האמונה בעיקרי הדת יצא מן הכלל ומצווה לשונאו ולאבדו". ר' אלחנן וסרמן לא ראה את עצמו כקנאי, אלא כמייצג את גדול הדור החפץ חיים, ואת ההלכה הטהורה. הוא דחה על הסף את הטענות על שינויי התקופה הדורשים הסתגלות הלכתית, וראה בהם מעשה שטן. מסע הרדיפות נגד היהדות שיזמו הקומוניסטים היהודים בברית-המועצות שימש לו כהוכחה, שהיהודים הם-הם האחראים הבלעדיים לקשיי התקופה. בתפישתו העצמית כאיש הלכה לא רק שהתנגד להסתגלות הלכתית, אלא דרש בירור שיבחין סופית בין רוב הרשעים למיעוט הצדיקים.
אבל בעוד שלהלכה הסכימו אתו הרבנים הליטאים, הם חלקו עליו בתקיפות כשניסה לממש את גישתו למעשה. ב-1934, בימי המאבק בעד עבודה עברית בארץ-ישראל, שיגר ר' אלחנן וסרמן מכתב גלוי לפועלי אגודת-ישראל בארץ, ובו איסור הלכתי להשתתף עם הציונים בכפייה כוחנית של העסקת פועלים יהודים על פני פועלים ערבים. ר' חיים עוזר גרודז'נסקי, שנחשב אז לגדול גאוני ליטא, חלק עליו בטענה שאמנם להלכה הוא צודק, אך זו הלכה ואין מורין כן. החזון איש, שכבר ישב אז בישראל, אף טען שבית-הדין אחראי לפרנסת הפועלים, גם אם ידוע שביניהם יש מחללי שבת.
מה שלמדני ליטא ראו כהלכה, התקשו לקבל צדיקי החסידות, שתורתם היתה תמיד כלל-ישראלית יותר.
בספרה השיטתי הראשון של החסידות, "התניא", ניסח מייסד שושלת חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי, את תורתו על אהבת השם הנמצאת בכל יהודי באשר הוא: "אהבה מסותרת למעלה מן הדעת – הנקודה שבפנימיות הלב – והיא בחינת ניצוץ אלוקות שבכל נפש מישראל". תורת הנקודה היהודית הפנימית, שמקורה ברעיון בחירת ישראל (והתפרסמה בביטוי היידי: "דאס פינטעלע ייד"), זכתה במחשבת החסידות לפיתוחים רבגוניים מרתקים.
החסידות, שמרטין בובר קרא לה "קבלה שהפכה לאתוס", לא השאירה את התבוננויותיה בספריה אלא יישמה אותן במציאות המעשית, בפנייה לכל אדם מישראל בכל הדרכים. כך, התבטאה תורת הנקודה היהודית הפנימית גם ביחס שונה לפושעי ישראל. עוד ב-1759, עם התנצרות הפרנקיסטים, אמר מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב: "השכינה מייללת ואומרת: כל זמן שהאיבר מחובר יש תקווה שתהיה לו רפואה, וכשחותכין האיבר, אין לו תקנה עולמית, כי כל אחד מישראל הוא איבר מהשכינה". לעומתו, ר' יעקב עמדין, בדומה לרוב רבני דורו, מספר באוטוביוגרפיה שלו על שמחתו ביציאתם מכלל ישראל. נינו של הבעש"ט, ר' נחמן מברסלב, שדיוניו בנקודה הפנימית הם מהעמוקים והמרתקים ביותר בחסידות, השתמש בה כדי לתרץ – לעצמו או לסביבתו – את מגעיו החברתיים-אינטלקטואליים עם משכילי אומן.
טראומת הסחף
תהליכי החילון והתגבשות הסוציאליזם והציונות, אשר סחפו אליהם את הדור הצעיר החסידי, היו בעיני מורי החסידות מגפת כפירה אפוקליפטית. כך ראה זאת ר' קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנא: "בתי-המדרש, שהיו מלאים לומדי תורה, נתרוקנו ותחתם כפירה… ואם בכל ירידותינו תמיד ילדינו היו תנחומותינו… הם בפיתוי אף באונס מאתנו נשדדים… אף בחורינו בשאט נפש אותנו עוזבים". כפי שכבר הבחין החוקר מנדל פייקאז', ומורי החסידות מעידים על עצמם אז והיום – מי בסתר ומי בגלוי – בספריהם ובדבריהם: האיום אילץ אותם להסתגל ולהתאים את תורתם לאתגרי התקופה. היסוד החווייתי-אישי, שהיה חידושה הגדול של החסידות, נסוג חזרה לטובת הציווי ההלכתי הצר שאפיין את המתנגדים, ואשר מולו נאבקה החסידות בתחילת דרכה את מאבקה הגדול והסוער. אך אתגר היחס ללאומיות החילונית היה קשה מדי. כדי לשמור על הבנים וההמשכיות, נאלצו רבני החסידות לשוב ולהעמיד את היהדות אך ורק על קיום מצוות ולשלול את הלגיטימציה היהדותית-רוחנית מזהות יהודית שאינה מחויבת להלכה, וממילא בחרו בהתנגדות עיקשת ללאומיות הציונית, ואף בחינוך להפנמת שנאה כלפיה. אולם יחד עם זאת, המורשת הגדולה בדבר הנקודה הפנימית שבישראל, שבאמצעותה מתממשת הנוכחות האלוהית ביקום כולו, ולכן "החטא אצל ישראל רק במקרה ולא בעצם" – מה תהא עליה?
האידיאולוגיה החסידית מבחינה בין שתי גישות עיקריות לציונות. מנדל פייקאז' הוכיח שהגישה לתורת הנקודה היהודית היא שקבעה את היחס לציונות. צדיקי פולין, שיצרו אקטואליזציה לתורת הנקודה היהודית בהקשרים חדשים ושונים, תמכו במסגרת אגודת-ישראל בשיתוף פעולה מסוים עם הציונות בפולין ובארץ-ישראל. לעומתם, מורי החסידות הגליצאית וההונגרית, הקיצונית יותר באנטי-ציונות, בהסתגרות ובשמירת מנהגים על קלה כחמורה (למעט שושלת רוז'ין, שהיתה אף מתונה יותר מחסידויות פולין), בחלקם הגדול התעלמו מתורת הנקודה היהודית הפנימית. ר' שלמה מבובוב, אדמו"ר החצר הגדולה ביותר בגליציה, אף טען: "אנו יודעים מרבותינו ומאבותינו, שעם ישראל מובחר ומקודש רק על-ידי אמונתו ולא על-ידי הגזע".
מייסדי החרדיות בדורנו
השואה מוטטה את עולמה של החרדיות. עולמה תרתי-משמע: עולמה האנושי-גיאוגרפי, אשר חרב ונרצח חרושתית, ועולמה האידיאולוגי-תיאולוגי. השואה והקמת מדינת ישראל נראו כהתייצבותה של ההיסטוריה היהודית לצדה של הציונות, וכהפרכה מוחלטת של ראיית ההיסטוריה החרדית. אך החורבן המוחלט, העיירות שנשתיירו מהן רק מחשבות, העולם שאיננו עוד עולם, יצרו מחויבות לכוננם מחדש, כחוב לזכרם של מקדשי השם. להט התחייה מן האפר מתבטא בדבריו של היורש הגדול של תנועת המוסר לאחר השואה, הרב אליהו דסלר, בדרשתו הידועה "ויהי אחרי החורבן": "נחשוב-נא, למה הושארנו בחיים? למה הצילנו ה'? האם למען נמית את שארית חיי הקדושה אשר בקרבנו? לא אלף פעמים! אלא את כל נפשנו ניתן בעד הצלת הרוח! כל חיינו יהיו אך ורק בניין הנחרבות. אך ורק תחיית המתים לבד!? גם בנינו יראו עוד את הקדושה כאשר ראינו… הבה נתחזק ונתעודד; הבה נעלה; הלאה, למעלה, ולא ניסוג אחור!". כפי שכבר הבחין אליעזר שביד, "הכוונה היתה למעשים החורגים הרבה מעבר לתחום הפעילות הארגונית, החברתית והמדינית שהעמדה החרדית הכשירה לפני המלחמה". וכך אישרה החרדיות את אמונותיה מחדש, וכעוף החול קמה ועלתה מתוך החורבן בחיוניות עצומה, שיקמה את מוסדותיה, הישיבות והחצרות החסידיות, ותהי לפלא.
מורי החרדיות במדינת ישראל מצאו את עצמם שוב במצב שונה באופן רדיקלי, מול אתגר הסתירה: מגננה על-ידי התבדלות רעיונית ומעשית לעומת אחריות כלל-ישראלית. הנאצים אישרו מחדש את המורשת המופשטת של "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", והחיים היומיומיים אישרו מחדש את "כל ישראל ערבים זה לזה". הרעיון הציוני המופשט שקרם עור וגידים תבע שינוי במדיניות הפוליטית, בה-במידה שהוא תבע ניסוח אידיאולוגי חדש ומתון יותר. שהרי התנגדות לחזון של העתיד אינה דומה להתנגדות למדינה ולחברה יהודית הקיימות בפועל. לאור זאת, אפשר להבחין בנסיגת רוב המנהיגות הרבנית מניסוחיה הקיצוניים שלפני השואה כלפי "פושעי ישראל". אדמו"רי החסידות, השואבים את סמכותם מכריזמה אישית ומתורת הצדיק שבחסידות, לא היו אמורים לספק הסבר עקבי לחזרתם בהם מדברי קודמיהם, או אפילו מדבריהם-הם. היו אמנם אי-אלו מקרים מעניינים של חסידים קנאים שלא קיבלו את המתינות שקפצה פתאום על רבניהם כלפי הציונות וסטייתה מן המסורת (כגון השימוש בשפה העברית, הליכה לבחירות, חינוך וכדומה), מרדו והתפלגו מהם (וויז'ניץ, סלונים, קרלין). אך הם נכשלו והודחקו מהתודעה החסידית בזמננו, שאיננה רואה בעין יפה ביקורת רעיונית על האדמו"ר, המסכנת את מוסד הצדיקות (תופעת ההתפלגויות בחסידויות על רקע אידיאולוגי לא תועדה במחקר החרדיות, והיא מחכה לגואל).
השינוי הדראסטי ביותר קרה בחב"ד. אדמו"רי חב"ד לפני השואה היו גדולי הלוחמים נגד הציונות. סבו של הרבי האחרון, ר' שלום דובער, טען שהכופר המשכיל יש תקווה שהניצוץ האלוקי יתעורר בו, בעוד הציוני אין לקוות שישוב בתשובה, "באשר לפי חשבונו הוא יהודי כשר, אחרי שהוא לאומי נאמן". וכן: "אם חס ושלום יעלה בידם להחזיק בארץ כמו שמדמים בנפשם, יטמאו וישקצו אותה בשיקוציהם ומעלליהם הרעים ויאריכו בזה חס ושלום את אורך הגלות". בנו, ר' יוסף יצחק, המשיך בדרכו לא רק בביטויים חריפים אף יותר, אלא גם בהתנגדות ליישוב הארץ. והנה לאחר השואה יוזם ר' יוסף יצחק את הקמת כפר חב"ד, וחתנו, הרבי האחרון ר' מנחם מנדל שניאורסון, הופך את חב"ד, שמעולם לא היתה חסידות כיתתית, לתנועה חסידית-לאומית כלל-ישראלית.
אולם הגדולים והפוסקים של המתנגדות הליטאית, השואבים את סמכותם אך ורק מלמדנותם ומפסיקותיהם ההלכתיות, נדרשו בסוגיית היחס ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות לגוניהם לעיון הלכתי, שהוא מעצם מהותו עקבי, שיטתי ורציונלי. אברהם ישעיה קרליץ, הנודע בשם ספרו "החזון איש", הוא זה שעיצב את החרדיות הארץ-ישראלית ואף נטל על עצמו לנסח את היחס ההלכתי לחילונים. החזון איש, שרק דמותו של הגאון מווילנה יש בה תקדים להשפעתו, לא נשא בשום תפקיד רשמי, וסמכותו נבעה מספריו ומחוג קטן של תלמידים ואידיאולוגים שהתרכז סביבו. בניגוד לקודמיו, הוא בחר להתייחס לסוגיה לא בהקשר הגותי, אלא בספרו ההלכתי-למדני על ה"שולחן ערוך". היה אפוא נכון לצפות, שהחזון איש יצליח לנסח משנָה סדורה בדבר היחס ההלכתי לחילוני הלאומי. אך הדבר לא קרה. מסורת ההתבדלות הישנה, השוללת כל לגיטימציה יהדותית מזרמים לא אורתודוקסיים, סיבכה אותו, מחוסר רצונו או חוסר יכולתו לצאת נגדה.
וכך שב החזון איש ל"תינוק שנשבה": "ותינוק שנשבה דינו כישראל, שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב, לא יזיד לבלתי שב, אמנם אחר שהשתדלו אתו, והוא מזיד וממאן לשוב, דינו כמומר". במקורו התלמודי המונח "תינוק שנשבה" חל על העדר ידיעת חיוב המצוות מעיקרן, במקרים של אי-ידיעה כלל את היותו יהודי או אי-ידיעה כלל את קיומה של מצווה מסוימת. מכאן יוצא, שרוב החילונים בימינו הם מומרים כי לכולם יש ידיעה מסוימת של היותם יהודים ושקיימת התורה. אך במקום אחר הוא חוזר בו: "דאין רשאין לשנאתו, אלא אחר שאינו מקבל תוכחה, דמצווה לאהוב את הרשעים, כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח, ודיינינן להו כאנוסים". כלומר, ברגע שקיימו בתינוק שנשבה את אקט התוכחה, והוא משיג מודעות עצמית להיותו חוטא, פוסק הוא מלהיות בחזקת תינוק שנשבה. לשם כך חידש החזון איש וטען, כי בימינו אין אפשרות לקיים את חובת "הוכח תוכיח את עמיתך".
ובהקשר אחר, כאשר החזון איש נדרש לעסוק בדין מורידין ולא מעלין, דהיינו, שמותר להפיל את "הפושע ישראל" לבור ולא להעלותו חזרה, דין שהזדקק לו ר' אלחנן וסרמן הקנאי, כשהחיל אותו על הציונים בזמנו, כותב החזון איש: "אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה חס ושלום. וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת". החזון איש טוען כאן שמצוות מורידין ולא מעלין, אינה אפשרית כיום היות שבדורנו, שהוא דור של העלם ההשגחה האלוקית, יהיה מעשה ההורדה כהוספת פרצה, בהתחשב בראייתו של החילוני את ההלכה.
במקום להחיל על החילוניות את ערך הלאומיות היהודית ולהעניק לגיטימציה יהדותית לדרך שונה מהאורתודוקסיה – כדרכה של הציונות הדתית לגווניה – או להוציאה לחלוטין מכלל ישראל כקודמיו, העדיף החזון איש לרוקן את החילוניות מערכיה היהודיים, ובכך לבטל את אחריותו של החילוני כיחיד לחטאיו. ניתן לומר על החזון איש שהנקודה היהודית הפנימית, הרגש הלאומי של שייכות ואחריות קולקטיבית, גברה בו על האידיאולוגיה המתבדלת המלאכותית והובילה אותו להמציא חידושים מהפכניים, כגון, שאין אנו יודעים לקיים את מצוות התוכחה, וחידושו היותר בעייתי, שתקופתנו היא עידן של העלם ההשגחה ולכן צריך להתחשב בראייתו של האדם החילוני את ההלכה.
(דרך אגב, מהבחינה הזאת, החרדים בזמננו, הגדלים בחברה סגורה ומסוגרת, שאינה מאפשרת לשאול שאלות, קרובים יותר מהחילונים לעיקרון ההלכתי הטהור של תינוק שנשבה. בהנחה – שנתונה במחלוקת – שהחרדיות חוטאת לעם היהודי בניכור ללאום או בדיכוי הפרט ובמעמד האשה כלפי הפרטים הנמצאים בקרבה. אבל זה כמובן סיפור אחר).
הסתירות הפנימיות
אין לנסות להבין את הגישה הפוליטית החרדית בלי להתחשב בסתירות המסכסכות עליה את דעתה, והבלבול העוטף אותה מהחל ועד כלה. הקרע שבלב, בין הנקודה היהודית של הרגש הלאומי לבין הצורך בהתבדלות חברתית-רעיונית, מופנם בה באינסטינקט הקיומי – המתבטא לפעמים בשנאה – של ההגנה על ההמשכיות. לדוגמה, החקיקה הדתית, הקרויה בפי העם כפייה דתית, היא תוצאה ישירה של המתח הזהותי הפנימי. המהומות המתמידות סביב הכפייה הדתית הן הכרח זהותי לחרדים: הם מאשרים בכך את אחריותם ליהודיות כלל ישראל, ועם זאת לא יוצרים סחף לעבר החילוניות. נהפוך הוא, רגשות השנאה והעוינות שיוצרת החקיקה הדתית הן למנהיגות "מציאה גדולה". לאור הסערות הפוליטיות, החרדיות יכולה להמשיך לראות את עצמה כמיעוט נרדף הנלחם על זכויותיו, להעצים את ההסתגרות-מרצון בגטאות ולחזק את חומת ההתבדלות המאיימת להיסדק. אין פלא שהנסיונות מצד אידיאולוגים חרדים, לרוב ליטאים רציונליים – המחויבים יותר להתבדלות הרעיונית ופחות לרגש הלאומי – להפסיק את החקיקה הדתית עולים בתוהו.
ב-1988, כשהרב שך והליטאים התפלגו מאגודת-ישראל והקימו את דגל-התורה, כתבו מנסחי מצעה לכנסת, שדגל-התורה לא תילחם למען חקיקה דתית. אך הימים ימי חקיקת חוקי-היסוד, ולא עברו חודשים מעטים, וההבחנה בין דגל-התורה לאגודת-ישראל כבר לא היתה קיימת. לכאורה, אפשר לראות במקרה הבטחה פוליטית לא ממומשת, שכמותה כבר ראינו ושמענו. ולא היא, יש כאן הרבה יותר מכך. אין לאידיאולוגיה החרדית העקבית, אשר איננה מייחסת ערך למדינת ישראל ורואה בה עוד גלות, דבר וחצי דבר עם החקיקה הדתית.
לעניות דעתי, החרדה הגדולה של הצד החילוני מהחקיקה הדתית מוגזמת. יותר משהחקיקה מכוונת לחילונים, היא באה לפתור כשלים אידיאולוגיים ומתחים פנימיים. אך היות שכנראה המאבק נגד הכפייה הדתית ממלא צרכים זהותיים נפשיים גם למפלגות החילוניות, יצטרכו מנסחי האֲמנוֹת החברתיות למיניהן לקחת בחשבון שהיהודים אוהבים קצת לריב, ובמקרה הזה אף נאלצים לריב יותר מקצת.
ואחרי הכול אהבת ישראל
הדברים נכונים גם באשר לתופעת המחזירים בתשובה, המטילה משום-מה פחד אימים על החילוניות הישראלית. להחזרה בתשובה יש כמה תפקידים, שרובם ככולם ממלאים תפקידים פנים-חרדיים: חיזוק התודעה החרדית באמצעות אלה ש"היו שם" ונטשו לטובתנו, או הפניית מקרים בעייתיים השואלים שאלות לפעילות החְזרה בתשובה, וכך יפתרו לעצמם את שאלותיהם. כשעמדתי על דעתי ושאלתי שאלות, הפגישו אותי עם מחזירים בתשובה ידועים, שניסו לעניין אותי בפעילות להחזרה בתשובה. אך הייתי בטלן, פטפטן וספקן מדי לפעילות הסמכותית של השבת לב בני ישראל לאביהם שבשמים.
אך ככלות הכול, אי-אפשר להבין את העוצמה והמאמצים הכבירים שהחרדיות משקיעה בהחזרה בתשובה, ללא המתח בין הכיתתיות לבין "הכלל-ישראליות". החרדיות טוענת להיותה ממשיכת היהדות ההיסטורית. ברם, בניגוד למרכזי התורה בגולה שהצמיחו את האליטה האינטלקטואלית אשר הנהיגה את החברה, מרכזי התורה בימינו מבוססים על ניתוק אינטלקטואלי כמעט מוחלט מהחברה היהודית. המנהיגות החרדית ערה ומודעת לכך, וההחזרה בתשובה מונעת ממנה לראות את עצמה ככת סגורה, וכן מאפשרת לה לנהוג בשאר העם היהודי כתינוקות שנשבו וכבעלי תשובה פוטנציאליים.
גדולה מזו, ההחזרה בתשובה מאפשרת לחרדיות לעשות את הלא-ייאמן, להמשיך לרקוד על שתי החתונות, של עוינות לאלה שאינם חרדים מצד אחד, ומצד שני, תחושת האחריות – וממילא תביעת מנהיגות רוחנית – כלפיהם. ניתן להבחין בדבר בעיתונות החרדית, שבד בבד עם התקפות והטחת האשמות קיצוניות נגד החילוניוּת, יש בה מאמרים נרחבים על ההחזרה והחוזרים בתשובה, תוך הגזמת עשרות מונים בהיקף התופעה. הדבר גלוי לעין שהא בהא תליא, והאחד בא לכפר על השני. החינוך לשנאת החילוניוּת מחייב הנחת סייגים, המתבטאים בתודעת החובה להחזיר בתשובה את האחים הטועים. אולם, כדי לפתור את בעיית ההסתגרות החברתית מיהודים, הקשה הרבה יותר למימוש מההסתגרות החרדית בגולה מלא-יהודים, מחמת הקרבה המסכנת של שפה תנ"כית וגורל היסטורי משותף, מחנכים לעוינות על-ידי האשמת החילוניוּת בפשעים מפשעים שונים. גם את תופעת החזרה בתשובה כפי שהיא מוכרת לנו מהרחוב הישראלי, ככמעט אובססיה של החרדים להחזיר בתשובה, יש לראות כמפגש בין הנקודה היהודית הפנימית של החילוני – שהיא הפוטנציאל שלו לחזור בתשובה – לנקודה היהודית של הרגש הלאומי החרדי, המחייב אותו להחזיר בתשובה.
הדעות הרווחות, הנוטות לראות בימניות הלא-ציונית את שנאת השמאל (הנכונה רק במקרה של הרב שך) ושנאת זרים של חברה ענייה, או מרד הציבור במנהיגות, שגויות ומפספסות את הנקודה האמיתית. הימניות החרדית היא תופעה חיובית של רגש לאומי בסיסי ואחריות קולקטיבית לעם ישראל, הנובעת מהמורשת של כל ישראל ערבים זה לזה והמציאות של גורל משותף וחיים יומיומיים, אשר באות יחד, בצורה קצת מוזרה, עם המשך ההתנגדות העיקשת לכל זהות יהודית שאינה מחויבת להלכה. אינני יודע מה מקור הדעה על חולשת המנהיגות הרבנית והיגררותה אחרי הציבור הימני. האמת היא שהמנהיגות הרבנית עצמה מבולבלת ונבוכה לא פחות מהציבור שאותו היא אמורה להנהיג, ורבים מתוכה דווקא הנהיגו את הציבור אל הימניות.
ובכל זאת הבעש"ט
לא מקרה הוא שהרבנים החרדים הימניים נמנים ברובם עם החסידויות שיש להן מסורת יותר לאומית, ושפחות התנגדו לציונות בעבר. האדמו"ר מגור הקודם, ר' פנחס מנחם אלטר, שהוביל לצדו של הרב שך את הימניות החרדית בימי אוסלו, המשיך את דרכה של חסידות גור, שהיתה תמיד בעלת יחס חיובי ליישוב ארץ-ישראל, והיא שהנהיגה את אגודת-ישראל בפולין ובארץ לשיתוף פעולה גובר והולך עם הציונות. האדמו"ר מגור הנוכחי, ר' יעקב אלטר, ניסה אמנם לסגת מהימניות חזרה להתבדלות הישנה, אך דרכו לא צלחה, לא בגלל חסידיו אלא בגלל מורשתה של חסידות גור עצמה. וכן חסידות סדיגורא הקטנה אך בעלת ההשפעה, שאדמו"רה מנהיג כיום את הימניות החרדית, נמנית עם שושלת רוז'ין, שמנהיגיה במזרח אירופה ניהלו מגעים עם הרצל על שיתוף פעולה בין החסידות לציונות. המגעים נכשלו אמנם, אך שושלת רוז'ין נשארה בעלת יחס חיובי לציונות. לעומתם, החסידויות שלא פנו ימינה שייכות למסורת ההונגרית-גליצאית הקנאית יותר, כמו חסידות בעלזא השנייה בגודלה בארץ, שדובריה תוקפים בחריפות את הימניות החרדית.
להבין את החרדים
החרדיות, הנחשפת לעינינו מאחורי תדמית היהודיוּת המוחלטת ללא פשרות שהיא מצליחה לשדר כלפי חוץ, נמצאת למעשה במתח בין החובה הקיומית להמשיך ולהוריש את הזהות והמסורת לבנים ולבני-בנים למען הנצח היהודי, לבין תחושת השותפות עם הציבור החילוני במציאות החברתית היומיומית. יש להבין שדווקא החקיקה הדתית וההחזרה בתשובה, המקוממות כל-כך חלקים נרחבים מהחברה הישראלית, הן בסופו של דבר ביטויים להיפתחות כלפי חוץ ולהשתלבות ב"מדינה הציונית". הראייה השונה של החרדיות מחייבת את הצדדים, הנאבקים איתה ונגדה על נפשה של ישראל, לגישה שונה לחלוטין. כך, ברור הוא שאין שום תועלת בהקצנת הרטוריקה הפוליטית כלפי החרדיות. ההתקפות החריפות מבחוץ מובילות מטבע הדברים לחזרה אל הגטו המתבדל, ולעצירת תהליכי ההיפתחות.
דוברי החילוניות הרדיקלית מצדיקים את הקצנתם בשנים האחרונות בהתנהגות הפוליטית הכוחנית יותר ויותר של מנהיגי החרדיות. הם גם טוענים שהחרדיות אחראית ישירות לא רק לעוינות הקיימת כלפיה, אלא אף להתנגדות ליהדות, מעצם היותה מזוהה בחברה הישראלית עם החרדיות. אכן אי-אפשר לבטל לגמרי את הדברים, ואפשר אף לומר שבמקרים רבים הרוויחו מנהיגי החרדיות ביושר את העוינות כלפיהם. כבר הראיתי לעיל, שבמובנים מסוימים ההתקפות הפוליטיות מבחוץ משמשות הצדקה להמשך ההתבדלות, ולכן יש אף להטיל ספק במידת ההתעניינות של חלק ממנהיגי החרדיות בהפחתת העוינות כלפיהם. אבל מכאן ועד להאשמתה הגורפת של החרדיות בכל בעיות דת ומדינה רבה הדרך, והאשמה זו לוקה בשטחיות ובהתעלמות מהבעיות הזהותיות של החילוניות הישראלית.
בעיות הציונות
ההתמודדות עם הציונות המחלנת את המסורת הדתית, האתגר של תרבות יהודית לאומית שאיננה מחויבת להלכה כנורמה מחייבת, הם-הם שעומדים ביסוד כל הגות חרדית ודתית במאה השנים האחרונות. אך השניוּת והמתח הפנימי שבציונות, השבה לעבר הדתי ולזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי ושואבת ממנו את סמליה כדי למרוד באורחות החיים הדתיים, הם אתגר לא פחות בעייתי לזהות החילונית ישראלית. עוד ב-1926 (!) כותב גרשום שלום לפרנץ רוזנצווייג על מהפכת הלשון: "מה תהיה התוצאה של 'עכשוּו' העברית? האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית, שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת… לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם… אלוקים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".
אם אי-פעם יתגייסו בני הישיבות – ואני עצמי סבור ש"לא בשמים היא" – הדבר יקרה לא בגלל, אלא למרות ההפגנות. השתלבותה ההדרגתית של החברה החרדית בחברה הישראלית, שהיא אינטרס מהותי של כלל החברה הישראלית, מותנית ישירות בביטחון העצמי של הציבור החרדי ובמידת הקרבה שהוא חש להוויה הישראלית
פרופ' אביעזר רביצקי עמד על כך שהמתיחות והשניות אינן רק בין קודש לחול או בין המימד הדתי למימד הלאומי, אלא הן מתגלמות גם בתוך המעשה הציוני המודרני עצמו. במאמרו "דתיים וחילונים בישראל: מלחמת תרבות?" הוא כותב: "החזרה אל הארץ ואל השפה הוצגה בהצהרות הציוניות בתור מהלך של שיבה אל הנורמליות הלאומית. הנורמליות עצמה נעשתה כאן נורמה וזכתה במשמעות ערכית סגולית מצד עצמה. אך מה אמור הציוני לעשות לשם השגתה? הוא נדרש לחולל מהלך היסטורי חריג שלא היה כמותו. מה שנחשב שגרתי ותקני ו'נורמלי' בחייהם של עמים אחרים (טריטוריה לאומית ולשון מדוברת) תובע כאן אנרגיה ייחודית ועובר בהכרח דרך דרמה היסטורית ייחודית".
כך או כך, יותר מש"מלחמת התרבות" מתייחסת למציאות מוגדרת כלשהי וקשורה אליה, הנָּה מטרה בפני עצמה לפורקן של צרכים זהותיים והשבעת שדים מילולית. החרדים מאיימים במדינת הלכה, החילונים משיבים להם במהפכות אזרחיות, ובתווך מתרוצצים שפע רב, בלי עין הרע, של ארגונים ועמותות היוזמים סימפוזיונים וקוראים לצו פיוס ולאמנות חברתיות. הצד השווה של כל הצדדים, שהם אינם יודעים מימינם ומשמאלם דבר וחצי דבר על המשמעות המעשית לאיומיהם, וכל רצונם הוא רק לריב או לפשר. אולם, בעוד החרדיות עוברת בשנים האחרונות תהליך אטי של היפתחות לחברה הישראלית, דווקא החילוניות הרדיקלית מחפשת מנוס מהקונפליקט והמתח הפנימי שבציונות המסורתית, וחותרת להכרעה חד-ממדית חותכת.
תהליך ההשתלבות של החרדים בחברה הישראלית הוא תוצאה של שני גורמים: המצוקה הכלכלית הגוברת, המאלצת את הציבור לצאת למקצועות הנמצאים מחוץ לגיאוגרפיה החרדית, ותחושת הקרבה הלאומית, שבעצם אף פעם לא אפשרה התבדלות מוחלטת. ברור הוא שככל שהחברה הישראלית תהיה יותר יהודית, כן תגדל יכולת ההשתלבות החברתית של החרדיות בתוכה. האיבה מבחוץ גורמת לחרדיות המתבדלת להיות מציאות המנציחה את עצמה. חוקר חד הבחנה כפרופ' יוסף דן כתב על כך: "התנערותם של החרדים משירות בצה"ל יצרה חומה של ניכור ואיבה בין הציבור החרדי לבין הציבור החילוני, ניכור שגבר והלך במשך השנים, והביא לכך שהאפשרות לעבור ממחנה למחנה נעשתה קשה יותר ויותר… החברה החילונית מצטיירת בעיניו זרה ורחוקה, מקנטרת ונוטרת שנאה, שאין לו כל אפשרות ליצור עמה קשר או גשר".
נושא שחרור בני הישיבות משירות צבאי הוא ללא ספק הנושא הרגיש ביותר מבין סך-כול הבעיות, המתקבצות יחד תחת הכותרת "יחסי חרדים-חילונים". חוסר השוויון המהותי, אי-השותפות בחברת השכול, הם מקור צפוי ומובן לאיבה כלפי החרדיות. שאלת משה רבנו לבני גד וראובן: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" בוקעת ויורדת עד תהום. ההסברים בדבר חובת לימוד תורה ותרומת החרדיות להמשכיותו של העם היהודי נתפשים כתירוץ להפוך את הדת קרדום לחפור בו. אך גם כאן נדרשת איזושהי פרופורציה בין השתמטות החרדים לאיבת החילונים. בעוד שבקרב החילונים חלה בערך ההתגייסות לצבא הפחתה עם השנים, מתעצמת העוינות לחרדים על רקע אי-גיוסם. השאלה על מידת הקשר בין האיבה להשתמטות מתחדדת, אם נזכור שרק לפני פחות משנה שקע העם היהודי בהונאה עצמית איומה על קץ ההיסטוריה ועידן חדש במזרח התיכון. בה-בעת עוררו מסקנות ועדת טל סערת רוחות והפגנות, דווקא מצד אותו ציבור של "דור שלם דורש חלום", אשר נטה להאמין בוודאות כמעט מוחלטת שאו-טו-טו אנו זוכים ל"וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות". אמנם גם מספר בני הישיבות הלא-מתגייסים גדל ממאות לעשרות אלפים, אך כמדומני, גם המספר הגדל איננו יכול להיות סיבה מספקת לעוינות הקיימת כיום כלפי הציבור החרדי.
אולם הנקודה העיקרית היא, שאם אי-פעם יתגייסו בני הישיבות – ואני עצמי סבור ש"לא בשמים היא" – הדבר יקרה לא בגלל, אלא למרות ההפגנות. השתלבותה ההדרגתית של החברה החרדית בחברה הישראלית, שהיא אינטרס מהותי של כלל החברה הישראלית, מותנית ישירות בביטחון העצמי של הציבור החרדי ובמידת הקרבה שהוא חש להוויה הישראלית. ברור הוא שרטוריקה תוקפנית מבחוץ איננה תורמת לכך מאומה.
חמור מכך, המסע האנטי יהדותי-לאומי שניהלו בחברה הישראלית בשנים האחרונות חלקים נכבדים מהאליטה התרבותית על ספריה ועיתוניה, במותיה ומסכיה, הוביל במישרין או בעקיפין לפירוק הסולידריות הישראלית ולצמיחת מפלגה עם אתוס קדם-ריבוני-מודרני כתנועת ש"ס. הישראלי, שיהדותו המסורתית נשללת ממנו על-ידי התרבות הישראלית החדשה, ואף מוצגת בפניו כמקור הרוע, אינו חושב פעמיים ובאינסטינקטים היהודיים שעוד נותרו לו, נס על נפשו לאוהלה החמים של ש"ס. המהפכה הש"סניקית נראית להם לחילונים אלו כמהפכת-נגד לישראליות, המתנערת משורשיה היהודיים בדרכה להתאבדות עצמית קולקטיבית רוחנית לדעת. אגב, מאותה סיבה הצביעו למפד"ל בבחירות 96', לפי הסקרים, עשרות אלפי חילונים. היותה של ש"ס תוצאה של ערעור הזהות הציונית-לאומית היא כנראה אחת הסיבות לאהדה המפתיעה שש"ס זוכה לה בקרב האינטלקטואלים הפוסט או האנטי-ציונים, המתרכזים בעיקר סביב כתב העת "תיאוריה וביקורת".
לחזור לציונות בתשובה
הנה כי כן, בעוד החרדיות הולכת בדרך לא זרועה ועמוסת סתירות מוסריות לעבר החברה הישראלית-יהודית, נסה החילוניות לעבר מדינת "ככל העמים בית ישראל". הציונות המסורתית אמנם הואשמה בחוסר הכרעה, אולם דווקא משום כך היא שימשה מסגרת למאבקי זהות בתוכה. אין כנראה תחליף לציונות הלאומית היהודית-הישראלית, שננטשה לטובת אופנות אזרחיות חולפות – בארות נשברים אשר לא יכילו המים.
המאמר פורסם בגיליון מספר 5 : השפה השלטת. לחצו כאן להזמנת הגיליון
עוד באותו נושא
לשמור על הברית
המאמר הזה קורא לאחדות: לא לאחדות חסרת אבחנה, אלא לאחדות ציונית; אחדות לצורך מאבק…
גם החרדים מתבוללים
תרגום כל כתבי הקודש לאנגלית והתופעה המתגברת של לימוד תורה באנגלית יוצרים שני…
"המתמיד", גרסת אלפיים
מה מחפש חוזר בשאלה אצל ביאליק? מפעלו הספרותי של ביאליק היה ונותר מן העדויות המעמיקות…
תגובות פייסבוק
תגובות