למה "היום שאחרי" תמיד מסתיים במדינה פלסטינית, ולמה השמאל לא מציע שום דבר אחר? עקיבא ביגמן מפרק את המיתוס
אחד הנושאים האהובים על השמאל והלשעברים לאחרונה הוא הדיבור על "היום שאחרי" המלחמה בעזה. מה עושים אחרי שמחסלים את חמאס ומחזירים את החטופים? מה יהיה עתיד הרצועה? מי ישלוט בה? השאלות רבות, אך התשובה תמיד אחת: מדינה פלסטינית בשליטת הרש"פ. הסוגיה הזו שמוצגת כנושא ש"צריך לדון בו" ולעסוק בתכנון שלו, אינה אלא חזרה רפטטיבית על המנטרות של השמאל והדמוקרטים באמריקה. המלחמה עבורם היא המשך המדיניות ואפילו באותם אמצעים.
מדינה פלסטינית היא כמובן אסון, ואנחנו כבר יודעים שמחבלי הפתח לקחו חלק באירועי ה-7.10 בדיוק כמו החמאס, אבל בטור הזה אני רוצה להתמקד בעניין יותר בסיסי. הטענה הרווחת שאי אפשר לנהל מלחמה בלי "אופק מדיני" או "תכנית מדינית", וכי בהיעדר אופק או תכנית כזו (שמשום מה תמיד כוללת נסיגה ישראלית משטחים שנכבשו), תכנית המלחמה "פגומה" ונגזר עליה שתיכשל. זו טענה עקרונית, כללית, הנוגעת לתיאוריה של המלחמה ולא רק למקרה הספציפי של ישראל. נעסוק בעניין הזה לפני שנתעמק גם בטיב הטיעון בנוגע למערכה הספציפית מול החמאס.
חוסר הבנה של קלאוזביץ
הרעיון הבסיסי נובע מהקביעה המפורסמת של קארל פון קלאוזביץ כי "המלחמה היא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים", וההבנה הרווחת היא שכדי לנהל מלחמה כהלכה צריך קודם לנסח מדיניות, כלומר: תכנית שלום מדינית, ואחר כך לתכנן לאורה את המלחמה. ומכך מסיקים כי בהיעדר תכנית שלום מבוססת, דינה של המלחמה להיכשל.
זו הבנה שגויה גם של הטיעון של קלאוזביץ וגם של מציאות המלחמה. ספרו של קלאוזביץ, כמו שיודע כל מי שקורא אותו במלואו ולא רק ציטוטים שמסתובבים ברשת, אינו עוסק בהגדרות נורמטיביות של המלחמה, אלא בניתוח תיאורי שלה. כלומר, הוא לא קובע איך מלחמה *צריכה* להיות, ולא מסביר לקורא מה הדרך הנכונה לנהל אותה, אלא מנתח את אופייה כפי שהיא באה לידי ביטוי במהלך ההיסטוריה. כך הוא כותב בעצמו בפסקאות בהן הוא מסביר את מטרת החיבור "מטרתנו אינה לספק עקרונות או שיטות חדשות לניהול המלחמה; מטרתנו היא לבחון את המהות של מה שהתקיים מאז ומעולם, ולהתחקות אחר מרכיביו הבסיסיים" (ספר שישי, פרק 8).
בהתאם לכך, האמירות של קלאוזביץ על מלחמה ומדיניות נועדו לתאר ולאפיין את טיבו של מעשה המלחמה, לא לשפוט אותו. בהקשר שלנו, על מלחמה ומדיניות, כמה שורות מעל המשפט המפורסם, הוא מסביר בדיוק למה הוא מתכוון:
"כאשר קהילות שלומות יוצאות למלחמה, עמים שלמים, ובמיוחד עמים מתורבתים, הסיבה לכך תמיד תהיה נעוצה במצב פוליטי מסוים, והאירוע הוא תמיד יהיה בשל מטרה פוליטית. המלחמה, לפיכך, היא מעשה של מדיניות". (ספר ראשון פרק 1)
כלומר, מלחמה היא תמיד תוצאה של יחסים מדיניים-פוליטיים בין ישויות, והיא משרתת את אותם יחסים. המטרה הפוליטית של המלחמה אינה בהכרה תכנית מסודרת ומפורטת, אלא מצב מדיני-פוליטי ביחסים בין ישויות. במקרה הישראלי – הרצון של חמאס להשמיד את ישראל, ומנגד הרצון של ישראל לא להיות מושמדת. אלו עובדות המתארות את המציאות, לא קביעות נורמטיביות.
גם בהמשך, כשמגיע אותו משפט מפורסם, הדברים ברורים:
"אנו רואים אפוא, כי המלחמה אינה רק מעשה של מדיניות, אלא כלי פוליטי אמיתי, המשך יחסי הגומלין הפוליטיים, על ידי אמצעים אחרים".
המלחמה היא המשך של היחסים המדיניים-פוליטיים, באמצעות כוח צבאי. זה הכל. אין כאן שום הנחייה לדרג המדיני לאמץ תכניות שלום, או הכרזה שבלי תכנית כזו למלחמה אין סיכוי להצליח. זה ניתוח ותיאור של מעשה המלחמה עצמו, והקביעה שהוא תמיד מגיע בהקשר של יחסים מדיניים קודמים. קביעה שקשה לחלוק עליה.
(הבסיס לבלבול הוא המילה 'פוליטיק' בגרמנית שמשמעה פוליטיקה ומדיניות כאחד, מה שמקשה על המתרגמים. הנוסח שאני מביא הוא תרגום לעברית על בסיס מהדורת הווארד-פארט. הציטוט הנפוץ ("בתוספת אמצעים אחרים") הוא דווקא ממקום אחר, מהפרקים הפחות גמורים של קלאוזביץ, בספר 8 פרק 7, וגם שם התרגום הנפוץ שגוי)
קלאוזביץ לא אמר שום דבר דומה למה שטוענים אצלנו בשמאל, ובצדק. מלחמה לא צריכה תכנית ל"יום שאחרי" כדי להצליח. אלו שני דברים שונים לגמרי. מלחמה צריכה מטרות צבאיות מוגדרות שהולמות את האמצעים שבידי המצביא. אם לצורך העניין הדרג המדיני הישראלי הצהיר שהמטרה היא להשמיד את חמאס, ובהינתן שהיו לנו האמצעים לבצע זאת, ניתן היה להגשים את המטרה הזו בלי קשר לשאלה מי ישלוט ברצועה ביום שאחרי. אם נשמיד את חמאס זו תהיה שאלה מצויינת לדון בה, ובמציאות של היעדר החמאס, אפשר לחשוב על מאות אפשרויות החל מהחזרת ההתנחלויות וכלה ברשות הפלסטינית. אבל בחירה במתווה זה או אחר לא תשפיע בשום צורה על ניהולה של המלחמה עצמה, בהנחה, כאמור, שהתכנית המבצעית והאמצעים להגשמתה מצויים בידנו.
קשה לחשוב על מלחמה שבה הייתה תכנית ליום שאחרי, שהכתיבה את ניהול המלחמה עצמה. המטרה המדינית של מלחמה נוגעת למצב סיום פעולות האיבה במלחמה עצמה: להביא לכניעה ללא תנאי כמו במלחמת האזרחים האמריקנית ומלחמת העולם השנייה; במטרה להביא לכניעה בתנאים חלקיים כמו מלחמת העולם הראשונה; או להפסקת אש והסגת הכוחות כמו בכל מלחמות ישראל. הדיונים לגבי היום שאחרי, מתרחשים בדרך כלל, ובכן: ביום שאחרי.
אשליית המתונים
השמאל ומי שאוהבים לצטט את "המשך המדיניות באמצעים אחרים" טועים פה בענק בהבנת מהותה של המלחמה והאופי שלה, והם מבלבלים בין מטרות מדיניות של מלחמה – כלומר מה יהיו תנאי הפסקת האש הרצויים בסיומה; לבין מטרות מדיניות של מדינה – מה מצב היחסים המדיניים הרצוי לנו עם מדינות שכנות. גם אם אתה שואף להקים מדינה פלסטינית, ורוצה לתת לה את השלטון בעזה, אין לזה קשר למטרות המלחמה עצמה שצריכות להיות כניעה ללא תנאי של החמאס. מטרה של מלחמה צריכה להיות דבר מוגדר ומדיד, שאפשר לראות בשטח או לשרטט על מפה. וניצחון, כמו אהבה, זה דבר שכשיש אותו ברור לכולם שיש אותו, ולא צריך הסברים מפולפלים ותמונות ניצחון.
אם כפי שאכן נראה, המלחמה בעזה מדשדשת ולא מצליחה להשיג את היעדים המקסימליסטיים שהוגדרו לה בהתחלה ("השמדת החמאס"). זה נובע מכך שהתכנית המבצעית של צה"ל והאמצעים העומדים לרשותו, לא הולמים את המטרות הללו ולא יכלו להגשים אותן. "השמדה" של אויב, בניגוד לכניעה שלו, היא יעד כמעט בלתי אפשרי להשגה. ניתן להשמיד חלק מכוחותיו הצבאיים במטרה להביא לכניעתו, אבל השמדה של האויב כאויב ("היכולות הצבאיות והשלטוניות") היא לא מטרה מוגדרת שניתן להגשים אותה. גם כאן קלאוזביץ הזהיר כי יש צורך "לוודא שהמגמות והתכניות של המדיניות עולים בקנה אחד עם האמצעים". אבל המשפט הזה כנראה לא מופיע בפרזנטציות של בה"ד 1.
השמאל אם כן טועה בהבנת אופייה של המלחמה והאופן שבו היא מגשימה את מטרותיה, אבל כשמעיינים קצת יותר מדקדוק בטענות הנפוצות מתגלה כשל הרבה יותר חמור. הצורך שלהם בחזון מדיני הוא לא רק אמצעי לניצול פוליטי ציני של המלחמה לקידום המטרות הכלליות שלהם, אלא ממש חוסר הבנה עמוק של האויב, האסלאם והחברה הפלסטינית. קחו למשל דברים שכתב השבוע נדב אייל: "אם יש 'דשדוש' הוא נובע מהוואקום שישראל לא מילאה בתוך החברה הפלסטינית שם, מהאין-חזון מדיני והסירוב לעסוק בו". כלומר, ניתן להשיג את המטרות שלנו אם נמלא "וואקום" כלשהו בתוך החברה הפלסטינית, בדמות הצגת חזון מדיני שיהווה חלופה לחמאס. דברים דומים אמר גם גיורא איילנד אתמול בגלי צה"ל:
"אתה רוצה שיהיה באיזשהו שלב הפיכה נגדו. הפיכות בדרך כלל קורות מלמטה המון זועם מפיל את השלטון… יש כאן עוד קלף שחסר וזה הצד המדיני… יכולת להיות בשלושה חודשים של דיאלוג על היום שאחרי ויכול להיות שלאט לאט היית מייצר אלטרנטיבה מוחשית לתושבי עזה כי היה נבנה פה מן קונסטרוקציה שהייתה מתדפקת על דלתות עזה? נכון להיום תושבי עזה אומרים החמאס שולט, החמאס מספק את צרכינו, אין כרגע אלטרנטיבה לשלטון חמאס מלבד כיבוש ישראלי שזה יותר גרוע ולכן הם מעדיפים את החמאס".
הדיבור על האלטרנטיבה ביום שאחרי אם כן הוא לא רק דיבור על מה יקרה אחרי שננצח את המלחמה, אלא לתפיסתם חלק מרכזי מתכנית המלחמה עצמה, שנועד להביא לניתוק בין האוכלוסייה לחמאס, ולהפלת שלטונו של החמאס "מבפנים". זו התפיסה. המחשבה היא שיש אי שם אוכלוסייה ניטראלית, "בלתי מעורבת" שניתן לפעול כלפיה כדי להביא ליצירת בקע או פערים בינה לבין ההנהגה ולגרום להפלת שלטונו של חמאס ועלייתה של חלופה "מתונה" שיכולה לחיות לצד ישראל בשלום.
זו ממשיכה להיות הפנטזיה של השמאל, שמסרב להכיר בכך שאין בצד השני אופציה כזו. הפנטזיה הזו שמרחפת מעל התכניות המבצעיות של צה"ל בכל הסבבים וגם בסבב הזה, היא הרוח שמניעה את המחשבות שניתן להפריד בין האוכלוסייה לבין ההנהגה שלה באמצעות הגדרות שונות של "בלתי מעורבים" ודברים אחרים. גם איילנד, שמטיף למצור הדוק וכולל על הרצועה, ובכך הוא צודק, לא רואה בו כלי להביא לכניעה של חמאס, אלא להתקוממות עממית נגדו. זה רעיון חסר שחר המנותק לחלוטין מהמציאות במזרח התיכון וברצועת עזה. התקוממות עממית מהסוג שראינו באביב הערבי, לא הייתה התקוממות של המון עני נגד ההנהגה המושחתת אלא של האחים המוסלמים נגד ההנהגה הלאומית. במובן הזה השתלטות החמאס על עזה ארבע שנים קודם לכן בישרה את התופעה: האחים המוסלמים העזתיים הביסו את הרשות הפלסטינית ה"מתונה" והמושחתת, והשתלטו על המדינה.
ה"עממי" ברחוב הערבי הוא אסלאמיסטי, ואין בו גרם אחד של נורמליות, בלתי מעורבות או מתינות, ולא ניתן לבסס עליו שום תכניות ליום שאחרי. היחסים הטובים יחסית שיש לישראל עם חלק ממדינות ערב נובעים מכך ששורר בהם שלטון כוחני שמדכא באלימות את הכוחות ה"עממיים" שהשמאל אוהב לפנטז עליהם. השלום עם מצרים נתפס כהישג אדיר של המדיניות הישראלית וכדוגמא למה שאפשר היה אולי להשיג אם היו חושבים על "היום שאחרי" עוד במלחמת ששת הימים. אבל שוכחים משום מה את העובדה הפשוטה שסאדאת נרצח שנתיים אחרי ההסכם, על ידי מתנקש אסלאמיסטי. אם מובארכ לא היה ניצל מהאירוע ומשתלט על המדינה, הסכם השלום עם מצריים, אותו מופת של מעשה "מדיני", היה קורס בקטסטרופה נוראית ומביא את צבא האחים המוסלמים לגבולות הנגב. מה שכמעט קרה שוב באותו אביב ערבי של 2012.
חזון ליום שאחרי לא חסר לנו, בטח לא חזון מהסוג שמפנטזים עליו בשמאל. מה שחסר לנו הוא תכניות מלחמה ריאליות, שנועדו להשיג מטרות בנות השגה, וצבא שמסוגל להגשים אותן. עד אז נמשיך לרדוף מפיר לפיר אחרי תמונות ניצחון והישגים תודעתיים חמקמקים, ולהתחנן להסכם שיחזיר את החטופים.
אני חוזר ואומר שפנטזיות השלום של השמאל היהודי אינן נובעות מתפיסה שגויה של המציאות כפי שטוען ביגמן אלא מנפש כנועה הנובעת מאותו גן הישרדותי שגרם ליהודים להתרפס, לרצות ולפייס את הגוי האלים בתוכו ישבו במשך 2000 שנה. הגוי הזה מגולם כאן בארץ ע"י הערבים מבפנים ומבחוץ שאותם צריך תמיד לפייס במתנות כניעה שונות ולעולם לא למתוח עליהם ביקורת (הביקורת היא תמיד עלינו ובעיקר על הימין שאינו מתנהג כמוהו). לכן אל תחפשו היגיון בהתנהלות האובדנית של השמאל כי הוא מונע בעיקר ע"י רגש הפחד שגובר על שיכלו הרציונלי שדווקא מבהיר לו היטב את הסכנה הקיומית הנובעת מהערבים אך הוא השמאלן היהודי המצוי איננו יכול להתגבר על הפחד
מדיוק
מסכים עם כל מילה. רק שהגוי אינו מיוצג רק ע״י הערבים. ישראלים רבים במחנה זה פוחדים גם מארה״ב, האיחוד האירופי, האג, האו״ם וכו׳…
הרשה לי להציע תיאוריה שלישית:
אחרי 2000 שנות גלות ישנם רבים שאיבדו את הסבלנות ונגמר להם כח הסבל ולכן הם רוצים בכל מאודם למצוא נוסחת קסם שתוביל לעולם אידיאלי. הם כל כך נואשים שבשם המטרה הזו הם מוכנים לאמץ כל רעיון או פרשנות שיוביל אותם ליעד הזה, אידיוטי וכושל ככל שיהיה.
זו הסיבה הן לכניעות שהזכרת והן לטעויות התמימות שביגמן הזכיר.
השמאל התנתק מהמקורות היהודיים והוא מבחינות רבות מצוי בוואקום מוחלט באשר למשמעות קיום העם היהודי בארצו ברוח חזון הנביאים (פעם קראו לזה "העגלה הריקה").
לכן השמאל מתמכר לפרדיגמות ברוח הצייטגייסט ככה הוא "קונה" לעצמו משמעות קיומית מן המוכן מה גם שזה הדבק שמחבר בינו לבין השמאל הפרוגרסיבי האוניברסליבטי, מה שמקנה לו תחושת שייכות "גבוהה יותר" וביטחון עצמי בצדקת דרכו.
פעם השמאל התחבר לתורות מרקסיסטיות, לניניסטיות, טרוצקיסטיות והתכונן למהפכת הפרולטריון העולמית.
היום מדובר במוטציה של אותם הדברים. המשחק של יחסי המדכא והמדוכא, הערבים "הפלסטיניים" ולחילופין המסתננים הבלתי חוקיים מאפריקה תפסו את משבצת "הפרולטריון"…
הבעיה של השמאל שמרקס לא עסק בדתות (הוא קרא לדת אופיום) כמניע וכמנוע אידאולוגי עוצמתי. הוא זלזל בדת. ומנגד לא הכיר כלל את עיקרון pareto
התמימות או ההיתממות אינה מחלה של ה"שמאל" (למרות שיש הרבה תמימים גם בשמאל והרבה פעמים התמימים האלה מתפכחים ).
התמימות היא מחלה של הימין שמאמין לאנשים שמקבלים משכורת משונאי ישראל כדי לחסל אותנו מבפנים ומכנים את עצמם "שמאלנים" שמאל זה פרולטריון , צוארון כחול , פועלים וכו' .
היום אין ביניהם אחד כזה .
כולם מלאים כסף שלא ברור או כן ברור ממי הוא מגיע
המשחק מכור מכור מכור
״שמאל זה פרולטריון, צוארון כחול, פועלים…״ זה המשפט הכי תמים ששמעתי.
אתה מתעלם לחלוטין מכל התוצאות של חיבור סוציאליזם למציאות:
ראשית, פרולטריון פירושו ריכוז כח וככזה הוא פשוט מתחנן להירקב ולהתמלא במי שימכרו את ערכיהם ועמם בשביל כסף.
שנית, צוארון כחול? הקפיטליזם נותן לאנשי המעמד הזה אפשרות ליזום ולהתקדם בעוד הסוציאליזם מייצר מלכודות עוני ומשאיר אותם שכירים.
ובנוסף, ההתמקדות שלך במאפיינים חיצוניים במקום בשורשים הערכיים והפילוסופים של שני המחנות מונע ממך לראות את ההשלכות של תפיסה שמאלנית על שאלות בתחומים אחרים כגון דת, חברה ובטחון. אתה באמת מאמין שההתאמה בין כל כך הרבה מחלוקות לאותם שני מחנות היא מקרית?
ימני יקר , לא ירדת לסוף דעתי
דמיינו לעצמכם את ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון דן ב 13.5.48 על היום שאחרי פלישת מדינות ערב. תוצאות הדיון האפשריות (וכנראה היחידות) כנגד הצעת החלוקה של ה 29.11.47 היו:
א. קביעת גבולות החלוקה כגבולות ישראל המוכרים על ידי העצרת הכללית של האו"ם.
ב. החזרת הבלתי מעורבים ערבים ויהודים לבתיהם, בגבולות החלוקה.
מכיוון שבן גוריון לא הסכיל להתחשב בדעתם של גורמי מקצוע, הגליל המשולש ירושלים והנגב נשארו בתחומי המדינה היהודית, והבלתי מעורבים לא חזרו ליפו ועוד מאות כפרים בתחומי ישראל של עד 67.
דוגמה זו מציגה שלעיתים זו איוולת לדון בהיום שאחרי, משתי סיבות עיקריות.
א. לא תהיה תמיכה חיצונית ובעיקר אמריקאית באי חזרת הבלתי מעורבים לבתיהם , או בקביעת גבולות חדשים ואיננו יכולים להכנס לעימות בשלב זה.
ב. גם ישראל אינה יכולה לדעת בשלב זה, איך תתגלגל המלחמה בעזה כיוון שלפעמים העתיד מזמן הפתעות, כפי שכבר קרה למשל בסיום מלחמת העצמאות.
מנחם – תגובה מעולה.
אני לא בטוח שרוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו,
בכלל חושבים (=מפעילים את הראש) על נושא כזה או אחר. הם נוהגים לצטט סיסמאות, הגורמות להם להתנפח מחשיבות עצמית, כיוון שהסיסמאות נשמעות חכמות.
לפיכך, לצד העובדה שאני מסכים עם הנאמר במאמר (זה ממחיש את דעתי לעיל, בכך שהנוכלים המצטטים את קלאוזביץ, כלל לא התאמצו להבין את דבריו אלא לכל היותר עושים העתק/הדבק למישהו כמו גרטה טומטומברג), הייתי רוצה להוכיח את דעתי לעיל באמצעות לוגיקה פשוטה מאוד:
כל פסטיבל הסלוגן "היום שאחרי",
(כמו תמיד, רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו, עסוקים ב-cosplay מעל דפי התשקורת, במקום בדבר האמיתי – במקרה זה, לחימה בזירה הצבאית והבינלאומית – ומתווכחים בינם לבין עצמם, איזה סלוגן נשמע יותר חכם – זו אגב הסיבה, מדוע כאשר המציאות פוגשת את חלומות הפוליטרוקים של שוקן, מקבלים רצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו ולא סיסמאות על דו-קיום שהנוכלים כתבו עליהם הררי מלל וחסר תעודת הבגרות, חיבר עליהם נאומים – בדיוק, אבל בדיוק כמו שמי שהתחפש לבטמן (cosplay) ומזנק מגג של בניין, לא ירחף באוויר כמו בטמן בסרטים אלא יפול לקרקע ויסיים בבית חולים ואם הוא יגיד לרופא שמטפל בשברים "אבל הוליווד הבטיחו", הוא יקבל הפנייה גם לפסיכיאטר. אלה היו 30 שניות על ההבדל בין הנאומים של חסר תעודת הבגרות לביו לוגיקה ומציאות).
אז כל פסטיבל הסלוגן "היום שאחרי", מתבסס על "לוגיקה" מט*מטמת כל כך, שבאמת צריך להיות נוכל סמולני ע"מ למנסות ולמכור זאת למישהו. מדוע?
אלמנטרי: אתם מתארים לעצמכם את בעלות הברית, בתחילת מלחה"ע ה-2, מתכנסים ואמרים ב-1939: "טוב, אנחנו לא יודעים מי ישלוט בגרמניה אחרי היטלר אז זה אומר שאנחנו לא יוצאים למלחמה"???
לכל הנוכלים, שרצים עכשיו לצטט את ועידת יאלטה, אגיד שכרגיל (בדיוק בהתאם ללוגיקה לעיל), לא למדת היסטוריה ואתם לכל היותר, מצטטים הגיגי טוויטר הנשמעים לכם חכמים:
השלטון הצבאי על גרמניה, נמשך עד 5 למאי 1955 (!!!!!!!!!), כ-10 שנים לאחר שביתת הנשק במלחמה עצמה (למי שלא למד היסטוריה). וזה רק בגרמניה המערבית, עליה שלטו בעלות הברית. בצד המזרחי, שם שלטה בריה"מ, הכיבוש הסתיים בכלל רק ב-1990. כך שהלקחתי, עוד את המוקדם שביניהם.
בכל השנים עד 1955, **לא ידעו** בעלות הברית, מה לעשות עם גרמניה בהיבטי שלטון.
בהתחלה, לקראת סיום המלחמה, הקימו בכלל את Allied Control Council. זה קרס עקב אי הסכמה בין בעלות הברית, אי שם במרץ 1948. הבריטים וארה"ב, רצו לאחד את גרמניה באיזשהו שלב בעתיד, אחרי עקירה של היסודות הפוליטיים (כמו תומכים) של המפלגה הנאצית. הצרפתים רצו גרמניה מפולגת להרבה ומדינות קטנות ככל הניתן. סטאלין/בריה"מ, בכלל רצו לגדר את עצמם מהעולם החיצון באמצעות מסך ברזל וראו בגרמניה המזרחית (GDR) שהקימו, בכלל פרוקסי סובייטי לשנים הבאות.
בדרך היה גם המצור על ברלין, שהטילה בריה"מ על ברלין, אי שם בין השנים 1948 לבין 1949, שהוביל לחשש כבד מרעב ו/או עימות צבאי בין צבאות המערב לצבאה של בריה"מ, במלחמה הקרה המסתמנת. מה שהוביל להרכבת האווירית לברלין, המפורסמת. מה שקנה אהדה רבה מאוד של אזרחי גרמניה, אשר ראו שבעלות הברית לא אפאטיות לגורלם ולא יתנו להם לרעוב למוות, תוך הפגנת מאמצים עילאיים, כלפי מי שעד לפני מספר שנים, היו האוייבים המרים שלהם. מצד שני, גרמנים רבים גורשו מבתיהם, ע"מ לשכן את צבאות בעלות הברית באיזורי השליטה המתאימים, ברחבי גרמניה (מה ששוב ממחיש, מי שלט בגרמניה למשך שנים רבות לאחר המלחמה).
ועוד לא דיברנו על גירוש גרמנים רבים (כולל ילדים), משטחים עליהם השתלטה פולין, אל גרמניה המערבית ותהליכים רבים, שביצעו בעלות הברית ע"מ לעקור מהשורש, את התמיכה המפלגה הנאצית ורעיונותיה. ברור שמי שעשה את כל אלה, לא היה איזו ממשלה מדומינת גרמנית חדשה ומי שעשה זאת, הוא זה ששלט בגרמניה ולא בדיוק התעסק ב"מי ישלוט בגרמניה אחריו".
אז שלטון בעלות הברית, הסתיים הכי מוקדם ב-5 למאי 1955, עם כניסת Bonn–Paris conventions לתוקף.
אני אפילו לא מדבר על העובדה, שב-1939, הצבא הגרמני באמת היה בלתי מנוצח. אף חכם חלם, אפילו לא ב-1944 (וכפי שראיתם, אפילו עד 1952, עד Bonn–Paris conventions), לא תהה "מי ישלוט בגרמניה ביום שאחרי" ואם אני לא יודע, אז זה משפיע עלינו בצורה כלשהי.
אני אפילו לא מדבר על התירוץ המט*מטם,המגיע מאותו בי"ס, לפיו "חמאס זה רעיון ואי אפשר להרוג רעיון". גם נאציזם זה רעיון ועד עכשיו יש ניאו נאצים – זה אומר שלא היה צריך להלחם ולנצח את גרמניה הנאצית? באמת יש עדיין ניאו-נאצים. זה אומר משהו על 1939? מבינים כמה רמות של טמ*טום יש כאן? מבינים איזה משחק מילים עדין (משהו הנמשע חכם למראית עין) יש כאן, שחלקינו קנינו?
כמו ב-1945, מטרת הלחימה היא למחוץ את יכולות הצבאיות של וואפן חמאSS. לאחר מכן, נדרשת דה-נציפיקציה של אוכלוסיית עזה, שלא צוהלת למראה גופתה העירומה של שני לוק (תהי נשמתה צרורה בצרור החיים) ורק אחרי זה (!!!), נוכל לדבר על מי ישלוט בעזה ביום שאחרי.
רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו, המנסים להטעות אתכם ולהסית את תשומת לבכם ל"שאלה" הנשמעת חכמה, אבל בעצם אין לה שום קשר כרגע – רוצים בסה"כ לעצור את רוח הלחימה שלכם ולמנוע מכל אחד מאיתנו לנקום את נקמתה של שני לוק ורבים נוספים, להגע לרוצחיה ולדאוג לכך שלא ירצחו שוב.
אל תתנו לפוליטרוקים של שוקן, למכור לכם סיסמאות מהפה אל חמאס. כמו שלא הייתם מקשיבים ל"המלצותיו" של האנס הנפשע, בני סלע, על זכויות הנשים – בדיוק מאותה סיבה, אל תקשיבו לפוליטרוקים הזקוקים לאישור משוקן, ע"מ לחשוב עצמאית. רצונם אינו בנצחון ישראל ו/או דו קיום בין העמים אלא בהמשך הרצח בידי החמאס. הם סה"כ לא יכולים לאחוז ב-RPG ולכן הם מסייעים לחמאס באמצעות תעמולה וניסיונות חלוקה מבפנים. חובת ההוכחה הינה עליהם, להוכיח שדעתי זו עליהם שגויה – ולא עליכם, להוכיח שאתם יודעים שיאסר ערפאת יקום לתחייה וישלוט על חמאס דאעש ב-2024.
כרגיל אצל הימנונים האשם הוא האחר. הפעם השמאל.
כאילו שניסינו באמת מדינה פלסטינית, כאילו שלימין יש פתרון אחר שהוא מציע חוץ מהפעלת עוד כוח או תשלום דמי פרוטקשן לטרור כדי שיגן עלינו.
תמשיכו להאשים את השמאל, כאילו יש כזה דבר אחרי הבחירות האחרונות בהן מרץ נמחקה והעבודה (נניח שהיא שמאל ולא מרכז-שמאל) מונה 4 ח"כים – במקום להביא פתרונות אחרים-חדשים-שפועלים.
תודה שהקדשת מזמנך להוכיח, בדיוק את מה שכתבתי תגובה מעל (וגם הכתוב במאמר, לצורך העניין).
אנא מסור למפעיליך, שהישראלים עלו על שקרי ההתקרבנות שלך וצריך שקרים חדשים.
להבא, נסה את ההאשמות הסטנדרטיות – לדוגמא, שקנית את הדמוקרטיה ולכן רק דעתך דמוקרטית + אתה בעד ריבוי דיעות. ככה תראה למי שלא חושב כמוך, כמה כולם רק מחכים לציונים ממך 🙂
א.ניסינו בהחלט נסיגות-לא עבד. אבל האם ניסינו ויתור (ואפילו חלקי) על הומניזם?
ב.ראה בתגובתו של אחמד לעיל איך טיפלו בגרמניה אחרי מלחה״ע ה-2. זו האלטרנטיבה.
ג.ההגדרה של ימין ושמאל מתעדכנת. יש הרבה משותף למפא״י (שמאל של שנות ה-50), שלום עכשיו(שמאל של שנות ה-70 וה-80) והמחנה הממלכתי(שמאל מודרני) אבל גם הרבה שונה. לכל דבר יש גוונים. אבל מי שמוכן להכשיר את רע״מ כשותפים קואליציונים אבל מחרים את סמוטריץ׳ ובן-גביר הוא לא ימני. מי שבסדר עם זה שח״כ וטורי וינון מגל מואשמים בגלל ניסוחים גרועים ברמה של שפיכת דם אבל דגני, לוינזון ובאר יכולים להתחמק עם אמירות מלאות שנאה ונסיונות כפייה (ועוד לא דיברנו על שתיקה מול פסקים מזעזעים של בג״ץ) מבהיר באיזה מחנה הוא.
עקיבא
אתה דן בתפיסתו של קלאוזוביץ' שבבסיסה ההנחה שמעשה המלחמה הוא רציונאלי – במושגים מערביים, כמובן. לא כל ההוגים הצבאיים הרציניים חותמים על זה. ראה למשל את ספרו של ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן 'תולדות הלחימה' בה הוא דוחה את קביעתו של קלאוזוביץ' מכל וכל וטוען שיש חברות שבהן מעשה המלחמה הוא לא מכשיר מדיני אלא תרבות ודרך חיים ממש.
לטעמי, הקביעה של קיגן מתיישבת יפה עם דבריך. אנחנו ניצבים מול רוצחים צמאי דם, שינסו לממש את זממם בכל מצב ולא משנה עם איזה תכנית ל'יום שאחרי' נגיע.
לכן, כפי שאתה אומר, צריך להכריע ואחר כך לחשוב מה הלאה.
היום שאחרי = אחרית הימים ??
העניין המופיע במאמר הוא חשוב ביותר, אבל יש נקודה נוספת לפני כן שתקבע איך נהיה "ביום שאחרי" לאורך זמן והאם תהיה תוחלת ותכלית לקיום מדינה יהודית עצמאית לדורות. זוהי השאלה האם תימשך כאן ההגמוניה השמאלנית, שאז אכן נחזור לאותה הנקודה מכל הבחינות, ואם יהיה שינוי זה רק בכיוון של החמרה. הימין צריך לדעת לשלוט.
וואו. כלום לא יעזור. נדבקתם למילה שמאל. הדבקתם לה את כל מה שאתם לרע. ואז כל עם ישראל שאינו אתם הפך לאויב לאויב. קודם כל תתבישו! לא ציפיתי למצא כל כך הרבה אנטישמים בישראל. ולאחר מכן תנסו לפתוח את הראש ולהבין מיהו עם ישראל שבימון/ימין מרכז שאינו שייך לקבוצה הטנה מאוד שאתם שייכים לה.
היום שאחרי לפי שלטון הימין תמיד מסתיים ב"אז לא נעשה כלום" המשך המצב הקיים.
חשוב יותר. היום כמעט "שמאל" יש ימין שכולל את כל העם וימין קיצוני מאוד מצומצם שקורא לאחרים שמאל. וזה אומר שלמעשה אף אחד לא תומך ביצירת מדינה פלסטינית.
איך זה קרה? 30 שנים של חיים לצד אוטונומיה פלסטינית כשהעם רואה שהפלסטינים לא רוצים מדינה ביו"ש-עזה. הם רוצים הכל. אז יש משהו כמו 2% שמאמינים שזה ישתנה.
קראתי את התגובות. מפחיד לראות את השנאה התהומית והזלזול של הימין בעם ישראל. עם ישראל מרד בגולה, עלה לישראל והיה מוכן להילחם במשך כל השנים למען מולדת. המגיבים שייכים לקבוצה קטנה השונאת את שאר עם ישראל רואה בהם "ערב רב", "שמאלנים" ושאר קללות. למעשה מדובר בהרבה מאוד אנטישמיים ששונאים ומבזים את מרבית עם ישראל.
אתה מכליל וחושב שכל הימין שונא – והפוסל במומו פוסל.
בשמאל – וגם בימין – יש גוונים רבים.
בשמאל יש אנשים שהביאו עלינו את אוסלו וההתנתקות ואת הבריחה מלבנון ועדיין לא התפקחו מהקונצפציות האסוניות שלהם. הקונצפציות הללו עלו לנו בנהרות של דם (ולא – הקונצפציה המוטעית של ביבי של לפצל בין החמאס לרשות איננה משתווה לרמת הנזק של הקונצפציות המוטעות של השמאל).
בשמאל יש גם מושחתים, שמסווים את המטרות והקונצפציות שלהם (מתחפשים לימין) ואח"כ פועלים באופן ברוטלי לא דמוקרטי נגד רוב האזרחים ונגד רוב עצום של היהודים במדינה. השחיתות הנוראית הזו היתה תמיד בשמאל, ובלטה מאד בימי אוסלו, ההתנתקות והרפורמה המשפטית.
כל זה לא אומר שמי שחושב כמוני שונא את אנשי השמאל. במיוחד לא את אלו שאינם בראש "המחאה" והפוליטיקה – אלו שאינם מוליכים בעיניים פקוחות את הדברים הנוראים הנ"ל אלא נגררים בטיפשות אחרי מי שמובילים. אנחנו לגמרי אחים ויש לנו עבר, הווה ועתיד משותף.
אבל אג'נדות השמאל פשוט מסוכנות לנו. הן מסכנות את עם ישראל ברמה שאסור לשתוק ואסור לוותר. גם אם מישהו כמוך יחשוב שזה "שנאה" לאנשי השמאל. זה לא (לפחות בחלק גדול מהימין). זה כן ערנות של רוב רובו של העם, העם שהוא ימני, למישוואה הפשוטה והמוכחת: קונצפציות השמאל = אסון למדינה ולעם.