: ספר משנה הלכות חלק ט סימן שיט

הקודם הבא

בענין אוצר ב"ד שנהגו בא"י בשנת השמיטה

ד` מרחשון התשמ"א בנ"י יצו"א.

מע"כ ידי"נ הרב הגאון המפורסם וו"ח נו"נ פ"ה חו"פ כו` כג"ת מוה"ר יחזקאל ראטה דומ"ץ דקהל יטב לב דסאטמאר ב"פ, בעמח"ס יקרים.

אחדשכ"ג בידידות נאמנה.

את נדרי אשלם על אשר הבטחתי למעכ"ג ידי"נ לשום עין עיוני על הני מילי מעליותא תשובה ערוכה בכל שמורה בענין אוצר ב"ד שנהגו בארצנו הקדושה בשנת שמיטה ומעכ"ג פקפק עליהם והעלה שאין לסמוך על היתר זה שאין לו שום יסוד והפירות שנשמרו ע"י אוצר נדונים כפירות הנשמרין שלדעת ר"ת סוכה ל"ט ב` אסורין לגמרי ובאתרוגים כיון שאין להם היתר אכילה אין יוצאין בהם ידי מצוה כדאיתא סוכה ל"ה וגם יש לחוש לדעת הב"י בשו"ת אבקת רוכל סי` כ"ד דפירות שלא הופקרו בשביעית חייבין בתרו"מ וא"כ אסורין מחמת טבל שלא הופרשו מהן תרו"מ ובאתרוגים אין יוצאין בהם ידי חובתם כש"כ תוס` סוכה שם ד"ה אתי` ובמג"א תרמ"ט סק"ד עכ"ל בקיצור.

וראשונה ראיתי להעיר הערה אחת קטנה דלכאורה כאן אוחז החבל בשני ראשין ותפס תרי חומרות דסתרי אהדדי, דאי נימא דהוי כפרות הנשמרין ונתפוס כר"ת דאסורין לגמרי א"כ פטורין מתרו"מ כיון דאסורין לגמרי ואת"ל דחייבין במעשר משום טבל א"כ ע"כ דלא קיי"ל כר"ת דנאסרו לגמרי אלא מותרין באכילה ולכן שפיר חייבין בתרו"מ גם כי כנראה דהב"י באבקת רוכל שם בסופו הדר ביה וכתב ואפילו את"ל דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי` משא"כ בשל גוי ע"ש הנה דבשל ישראל פטורין מן המעשר א"כ יש לן כאן ס"ס להתיר ספק אי קיי"ל כר"ת ואת"ל דקיי"ל כר"ת מ"מ אפשר כאת"ל דבשל ישראל לעולם פטורין מתרו"מ וא"כ בס"ס כזו ובמקום שרוב הפוסקים פסקו דשביעית בזה"ז דרבנן ורוב פוסקים פסקו דלא כר"ת ומתירין לאכילה גם השמור כה"ג ודאי אין להחמיר אפילו אילו הי` בזה חשש שמור ואפשר דלא הוי שמור אפילו לשיטתו והו"ל עוד ספק אחד.

ומעתה נבא לעומק הדין גרסינן בתוספתא ריש פ"ח דשביעית בראשונה היו שלוחי ב"ד מחזירין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שליחי ב"ד שוכרין פועלין ואורין אותן וכו` הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ובוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכובשין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו כו` ר"ש אומר עשירים אוכלים מן האוצר אחר הביעור ע"כ לשון התוספתא הביאה הר"ש ז"ל ספ"ט דשביעית והרמב"ן ז"ל עה"ת פ` בהר פסוק ו` וכן הזכירה הראב"ד ז"ל בפ"ז מה"ש ה"ג והעלו האחרונים ז"ל מזה דיש כח ביד ב"ד לאצור פירות שביעית שלא יהי` יד הכל ממשמשין בהם והב"ד ממנין שלוחין ואינן מניחין הכל ללקוט ומכניסין אותן לתוך אוצריהם ומחלקין אח"כ הפירות.

ומעכ"ג יצא לערער על עצם ההיתר והתחבולה שהרי הרמב"ן ובחסדי דוד ומנחת בכורים כתבו דכל התקנה והטורח של הב"ד הי` מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות סחורה והי` עיקר תקנה זאת דאוצר ב"ד כדי למנוע הבעלים שלא יבאו לנהוג בבן מנהג בעלות בשדותיהן ובפרדסיהן אבל לא למנוע מלהיות יד הכל ממשמשין ונוטלין מה שהתורה אמרה להיות יד הכל שוין ולא ההיפוך, עוד כתב דאפילו הי` כתוב בתוספתא להדיא דע"י אוצר ב"ד יכולין למנוע מלהיות יד הכל ממשמשין ובאין מי יודע אי יכולין לסמוך אתוספתא זו דכמה פעמים אמרינן בגמ` על כמה ברייתות מנלן דמתרצתא היא דלמא משבשבתא היא והרשב"ם ב"ב ק"ל הביא מירושלמי דאין למדין מן התוספתא וציין לשו"ת מהרש"ם ח"א סי` קס"ג שהביא מכמה מקומות שאין למדין מן התוספתא.

והנלפענ"ד ראשונה במה שרצה לדחות דאין למדין מן התוספתא הנה כבר כתבו בזה הפוסקים דהיינו דוקא כשיש סתירה מן הגמ` אבל במקום שאין בגמ` סתירה לדברי התוספתא למדין ממנה עיין נוב"י ח` יו"ד סי` קס"א דהתוספתא עיקרה להלכות נאמרה ולזה היתה תחלת כוונת מחברם ר` חייא ור` אושעיא המה יסדוה וכל מגמתם לדיני התורה ולכן במקום שאין סתירה בגמ` סומכין על בתוספתא, ואדרבה חלק שם בין תוספתא למדרש דממדרש לא ילפינן ומתוספתא ילפינן ועיין תוס` יומא פ"א ע"א ד"ה כלן וז"ל וכן שמעתי שיש להיות בתוספתא וכן בכמה מקומות הביאו ראיות מתוספתות והספרים מלאים אין מספר, אלא דבדידן לכאורה כ"ע מודו דילפינן שהרי אפילו למ"ד דאין ללמוד מהמדרש מ"מ היכא דמספר מעשה רב ומינה ילפינן לכ"ע וא"כ הכא נמי הרי בתוספתא מספר מעשה רב שבראשונה היו שלוחי ב"ד מחזרין על פתחי עיירות וכו` הרי לא בא ללמדנו אלא מעשה רב מביא לנו שכך היו עושים נמצא דלזה לכ"ע קיי"ל דילפינן מתוספתא.

ומ"ש המהרש"ם בשו"ת שלו דמתוספתא אין להוכיח כלום לפענ"ד הנה התם מיירי בתוספתא שהיתה משובשת ולא ידע הגירסא הנכונה והכין מוכח לשונו להדיא שכתב וז"ל הנה מהתוספתא א"א להוכיח כלום כיון שהיא משובשת לפנינו ולא נדע להגיה הרי שדייק משום דמשובשת היא ולא נדע להגיה אבל בלא זה היינו למדים, ומיהו ציין שם עוד דגם מצינו בכמה מקומות דלא קיי"ל כתוספתא שלא הובא בש"ס כמ"ש הרא"ש פ"ב דחולין סי` ו` ופ"ח דיומא סי` ב` האמנם מיד תבר לגזיזי` שסיים אך בש"ך ח"מ סי` פ"א סקנ"ו כתב דהיכא דליכא סתירה קיי"ל כתוספתא ע"ש וא"כ אדרבה הרי סיים עם הש"ך וגם הנוב"י הנ"ל פשיטא דילפינן מתוספתא ועוד פוסקים ומה שהביא מהרשב"ם בשם הירושלמי לכאורה אינו ראי` שהירושלמי שם הביא עוד כמה דברים לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ` ואינו תיובתא למ"ש וכל זה בתוספתא דלא הוזכרה בין הפוסקים וכ"ש מעתה תוספתא זו שנזכרה והביאוה ראשונים ואחרונים ודאי דסומכין עליה.

ומה שהסתמך מעכ"ג מדלא הביאה הרמב"ם ז"ל משמע דס"ל דלאו הלכתא היא וכמ"ש הרדב"ז שם להדיא בפ"ג ה"ז שאינה הלכה ואף שהרמב"ן ז"ל הביאה בפ` בהר לא הביאה אלא להביא ראי` מינה מה הוא הביעור לתמוך שיטתו דביעור היינו הפקר אבל אינו מוכרח דס"ל דגוף התוספתא דסמכא היא וכן הר"ש והראב"ד שהביאוה אין ראי` לדידן. עוד תמה דמי יודע היאך ובמה היו עושין אותו בדרך היתר שהי` להם אבל אנן יתמי דיתמי מאי אית לן למיעבד כיון דהגמ` והראשונים לא גילו לנו הטעם. עוד הקשה דאפילו נימא דהתוספתא דסמכא היא מאן יימר דגם ב"ד שבזמננו יש להם כח זה של אוצר ב"ד וראי` מתקיעת שופר ביו"ט שחל להיות בשבת שלאו כל ב"ד שוה לתקיעות וכן לענין פרוזבול בח"מ סי` ס"ז דנו אי כל ב"ד יש לו כח לעשות פרוזבול א"כ אפשר דלא לכל ב"ד יש כח לעשות דין אוצר ב"ד.

ולפענ"ד נראה בתרי אנפין הפן הראשון דהרמב"ם לשיטתי` שפסק בפ"ז מהל` שמיטה ויובל ה"ג דפירות שביעית אסורין באכילה לאחר הביעור בין לעניים ובין לעשירים ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן ותמהו עליו הראשונים ז"ל דמשנה מפורשת היא פ"ט דשביעית ה"ח דמי שהיה לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון ג"ס לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור וידוע דהלכה כרבי יוסי וכן פסק הרע"ב שם ושאר הראשונים ופלא על הרמב"ם דלא פסק כר"י, ובאמת לפענ"ד גדולה מזו היה להם להקשות דלא פסק כר` יהודה נמי דהרי לרבי יהודה עכ"פ עניים אוכלין אחר הביעור והרמב"ם פסק לשרוף וא"כ פסק דלא כמאן.

האמנם כבר האריך רבינו הכ"מ ז"ל שם דגירסתנו במשנה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור אבל הרמב"ם ז"ל גורס במשנה אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וגירסא דידן הוא גירסת הת"כ והירושלמי ורבינו שמשון והרמב"ן בפי` עה"ת וכן הוא גירסת התוס` פסחים נ"ב ע"ב ד"ה מתבערין גם הסמ"ג הביא מתוספתא פ"ח ראי` דמי שיש לו פרות שביעית והגיע שנת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו כו` וכתב עלה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל דרך הפקר ומותרים לאכול ע"ש באריכות (אגב הסמ"ג נמי הביא ראי` מתוספתא לפסוק הלכתא ולא ס"ל דאין ראי` מתוספתא) ולפ"ז הרמב"ם לפי גירסתו יפה פסק כרבי יוסי דאין אוכלין ואנן לפי גירסתנו קיי"ל דאוכלין ועיין תוי"ט על המשנה שם וז"ל וגירסת הרמב"ם בדברי רבי יוסי דהכא אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור כו` והיינו דפסק כר"י ע"ש. אלא דלפ"ז נראה דמה"ט השמיט הרמב"ם ז"ל התוספתא של אוצר ב"ד דלפי גירסתו במשנה היתה התוספתא שלא אליבא דהלכתא דא"א לאחר הביעור להתיר כלל ולא מסתבר ליה לאוקמה דאפילו לפי גירסתו דאין אוכלין מ"מ אוצר ב"ד קיל ואפ"ה מותר לאכול לאחר הביעור ולכן לא הביא התוספתא להלכה דכיון דהפקר אינו מועיל לאחר ביעור להתיר הפירות מ"ש אוצר ב"ד דהאוצר ב"ד אינו אלא כהפקר וכל היכא דהפקר לא מהני אוצר ב"ד לא מהני והיכא דהפקר מהני אוצר ב"ד מהני והראב"ד מיישב דאפילו לפי גירסתו נמי יש לומר דאוצר ב"ד מהני אלא דמחלק דתרי ביעורים איכא אחד לעניים ואחד לבהמה ולחי` אשר בארצך ולכן שפיר יכול לאוקמי התוספתא והמשנה דלא פליגי אהדדי אבל לדידן דגרסינן אוכלין אחר הביעור לא צריך לדחוקי והתוספתא אתי כפשוטה ואליבא דהלכתא. וממילא מה שהביא ראי` מהרדב"ז נמי דכתב דאין הלכה כהתוספתא ולכן השמיטה הרמב"ם אין ראי` דהרמב"ם לשיטתי` ס"ל דאינה הלכה אבל לדידן דלא קיי"ל כהרמב"ם בזה שפיר אתי התוספתא כהלכתא.

הפן השני דהרדב"ז הביא שם עוד תירוץ וז"ל א"נ שאינה אלא בראשונה שהיו שם ב"ד אוצרין ומחלקין וכתב משנתנו כצורתה ע"כ. ביאור הדברים הוא כך דלעולם קיי"ל כהתוספתא ואוצר ב"ד מהני אפילו לאחר הביעור דאוצר ב"ד עדיף מאדם עצמו המפקיר דכשהאדם עצמו מפקיר לאחר הביעור אסור לאוכלן אבל המניחן באוצר ב"ד אפילו לאחר הביעור מותר לאכלן אלא דהרמב"ם לא הביא רק המשנה כצורתה אבל היכא דאיכא אוצר ב"ד הכ"נ דמותר באכילה לאחר ביעור ג"כ, או שיאמר דהרדב"ז לא קאי רק על ביאור הראב"ד ז"ל והשגתו שמשיג שהי` שם אוצר ב"ד כשכלה לעניים בזה מודה הרמב"ם שאם הי` שם אוצר ב"ד הכ"נ דמהני אבל הרמב"ם מיירי במקום דליכא אוצר ב"ד ולפי פי` זה השני אוצר ב"ד נמי אינו קיל ולאחר הביעור השני שהוא לבהמה ולחי` שוב אסור בהנאה ולשרפה עומד ותי` הרדב"ז דמהני היינו בביעור לעניים וזה נראה עיקר. נראה דהרדב"ז נמי חזר בו מהא דאין הלכה כהתוספתא ועכ"פ ספוקי מספקא ליה וגם לפי פי` השלישי שם שפי` לחומרא עוד יש לפרש דלאחר שכלה לחיה מן השדה אסור לאכול לעולם ולא נחלקו ר"י ורבי יוסי אלא לענין אכילת כל פירות שביעית קודם הביעור דר"י ס"ל לעניים ולא לעשירים ור` יוסי ס"ל אף לעשירים אבל לאחר הביעור לכ"ע אסור וכתב דכן פי` הראב"ד ועל פירוש זה הוא סומך ולפ"ז נמי ס"ל דהתוספתא הלכתא הוא וא"כ אין מדברי הרדב"ז ראי` ואדרבה נראה דמפרש דגם הרמב"ם מודה דהלכה כתוספתא וא"כ כיון דיש ליישב דהרמב"ם לא פליג בזה על שאר הפוסקים שהביאו התוספתא ודאי יותר נכון לומר דלא פליג מלשוויי` חולק על כל הראשונים ז"ל ועל התוספתא בלי הכרח לזה.

ונראה להבין דברי הראב"ד ז"ל שנראה להדיא דלענין ביעור ס"ל כהרמב"ם דלאחר הביעור אסור באכילה בין לעניים ובין לעשירים אלא שורפן ומאבדן ולא פליג עליו אלא קודם הביעור ואוצר ב"ד דתוספתא מוקים לה הכל קודם הביעור ומ"מ שמעינן מדבריו דאוצר ב"ד מהני ופסק כהתוספתא דאוצר ב"ד מהני כהפקר אלא דס"ל דאוצר ב"ד לא הי` רק בזמן שכלה לעניים וכמ"ש שם כשיוכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותן לאוצר ב"ד והם מחלקים לכל אדם ג` סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה כו` ע"ש.

ומתחלה נראה לדייק בכוונת הראב"ד ז"ל במה שכתב והם מחלקין לכל אדם ג` סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו אי כוונתו דעד שיכלו היינו שיכלו לגמרי ואפילו יעבור זמן הביעור מ"מ אכתי יכולין הב"ד לחלק ומותרין הם לאכול רק אם אין שם ב"ד ולא אוצר אז מוציאין הפירות לשוק ומפקירן אלא דאז נשתנה הדין דהגם שאף הוא יכול לחזור ולזכות בהם מ"מ הזוכה בהן אינו אוכל אלא עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה ואז הגיע זמן הביעור ושוב נאסרו הפירות וחייב לבערן ולשרפן ונמצא לפירוש זה גם להראב"ד אוצר ב"ד מועיל יותר מהפקר עצמו שהמפקיר פירותיו אינו מועיל אלא עד הביעור אבל לאחר הביעור נאסרו בין עליו ובין על אחרים אבל המכניס לאוצר ב"ד לעולם לא נאסרו הפירות אלא הב"ד מחלקין לכל אדם מזון ג"ס עד שיכלו לגמרי נמצא דע"י אוצר ב"ד מותרין אפילו לאחר הביעור או דילמא ס"ל להראב"ד דבין ע"י אוצר ב"ד ובין ע"י עצמו הפירות לאחר שהגיע זמן הביעור נאסרו באכילה. והראשון נלפענ"ד מדכתב גבי אוצר ב"ד והם מחלקים כו` עד שיכלו ולבסוף כתב ואם אין שם אוצר ב"ד כו` ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה הנה גבי אין שם אוצר ב"ד כבר הוסיף עד שיכלו מכל הארץ ביהודה וע"כ לדייק בא דאוצר ב"ד מחלקים עד שיכלו כל הפירות כולם ולכן כתב סתם עד שיכלו ובאין שם אוצר ב"ד אז הפקירו אינו מועיל רק עד זמן הביעור וצ"ל דס"ל דאוצר ב"ד הו"ל כמבוער והפקר שלו לא הוי כמבוער כיון שחוזר וזוכה בהן או שהוא גזירה דרבנן ובב"ד לא גזרו ודו"ק.

ומה דס"ל להראב"ד ז"ל דהפקר לא מהני רק עד שיכלו הפירות בכל ארץ יהודה ואח"כ צריך לאבדן צ"ע לכאורה מנ"ל הא דההפקר לא מהני לגמרי ונראה דהראב"ד ס"ל דבדין ביעור יש כאן ב` מצות, א) מקרא דפ` משפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך דמשמע דהנטישה הוא בשביל אביוני עמך דמתחלה כל אדם אוסף פירות שביעית משדות הפקר ואוכלן כל זמן שפירות מצויין לכל ואחרי שכלו הפירות מהעניים יש מצוה לבער לשוק וליתן לאביוני עמך וזהו המצוה של ואכלו אביוני עמך וצריכים כולם לבער כלומר להוציאם כדי להמציאם לכל אדם ואז רשאי לחזור ולזכות בהם ובהכי מיירי התוספתא שבאוצר ב"ד נמי לפי חד פירוש שפירשתי לעיל, ב) מצוה שניה הוא הביעור השני ונלמד מקרא דלבהמתך ולחי` אשר בארצך תהי` כל תבואתה לאכול וגו` וביעור זה שוב אינו יכול לחזור ולזכות בו אלא צריך לכלותו שאסור לאכול וליהנות. אלא דצריך טעם לשריפה זו שהרי התורה אמרה שתהא לבהמתך ולחי` אשר בארצך לאכול ולמה ישרפנו לאחר הביעור יוציאנו למקום בהמות וחיות ובאמת דעת רש"י הכ"נ דצריך להוציאו בשדה מקום בהמות וחיות ואולי תקנתא דחז"ל הוא ויש להאריך ואין הז"ג.

ובדברי הראב"ד יש ליישב מה שהקשו מהמפרשים לדעת הרמב"ם דאחר הביעור אסור לו לאכול הא מפורש בתוספתא דלאחר הביעור מותר עכ"פ ע"י אוצר ב"ד ולהנ"ל אתי שפיר דתרי ביעורים איכא והראשונים הוא מתיר לאכול והשני לא ומיושב נמי דלא תקשה מירושלמי פ"ט ה"ה רבי יצחק בר רדופא הו"ל עובדא כו` פירוש שהי` זמן לבער פירות שביעית אתא כו` שאל לרבי יאשי` אמר ליה חמי תלת רחמין ואבקרה קומיהון פירוש שלשה אוהבים שאפילו אחר שתפקיר הפירות לא יזכו בהם קפודקאי דצפרי שאלון לרב אמי כגון אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד אמר לון כד תחמון רגלא צלילא תהוון מפקין לה לשוקא ומבקרין והדרן וזכיין ביה ומבואר דאחר ההפקר היו חוזרין וזוכין בפירות שביעית ואוכלין אותן תקשה להרמב"ם ומיהו להנ"ל יש לומר דהתם מיירי בהפקר ראשון ולא בהפקר שני של ביעור דלבהמתך ולחי` וכנ"ל וק"ל. היוצא לנו לדידן עכ"פ מבואר מדברי הראב"ד דס"ל דאוצר ב"ד שפיר מהני אלא דס"ל דלא מהני רק עד ביעור השני (או לפי פירושנו הוא לעולם מהני) ורק הפקר עצמו לא מהני אבל א"כ לדידן דס"ל דלאחר הביעור נמי מותר באכילה ממילא קם דינא דאוצר ב"ד נמי מהני וא"כ אדרבה מדברי רבינו הגדול הראב"ד ז"ל ראי` לעצם דין דאוצר ב"ד מהני.

ומה שהקשה מעכ"ג דמי יודע איך היו עושין אותו בדרך היתר שהיה להם, לפענ"ד לשון הראב"ד ברור מיללו שמביאין ומניחין לאוצר ליד ב"ד וב"ד מחלקין וכו` וגם לשון הרמב"ן בפי` עה"ת מבואר כיצד עשו וכיצד שלחו שלוחין ללקט הפירות וא"כ למה לא נדע מה נעשה והיאך נעשה ומש"כ מעכ"ג דהראשונים לא גילו לנו הטעם לזה הרי גילו וגילו לנו הטעם שחששו וכו` וכמ"ש הרמב"ן ז"ל והגם שהר"ש סירולא פירש התוספתא באופן אחר בספ"ט ד"ה ואני אומר אי בשביל זה לפענ"ד אין בזה די לדחות הלכה מפורשת לרבותינו הראשונים ז"ל אשר קטנם עבה ממתננו ואנן אראשונים הנ"ל סמכינן.

וציפיתי ציפיה אמש"כ עוד כ"ג דאף שהרמב"ן ז"ל הביא דברי התוספתא לא הביאה רק להביא ראי` ממנה מה הוא הביעור לתמוך שיטתו דביעור היינו הפקר אבל אינו מוכרח דס"ל דגוף התוספתא דסמכא הוא ע"כ ולפענ"ד לאחר העיון בדברי רבינו הרמב"ן לשונו נראה להדיא דס"ל לסמוך אתוספתא שכתב וז"ל ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירן ועשו להם תקנות מדבריהם בראשונה היו ב"ד עושין אוצר בכל עיר ועיר מתחלת יציאת הפירות היו נוטלין אותן מיד מביאיהם ומכניסין אותם לאוצר וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של קציר ועת הבציר הגיע ב"ד שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטין כל אותו המין ודורכין ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים ונותנין לאוצר שלהן. ואלו הפירות המכונסין לאוצר ב"ד א"צ ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן זו התקנה והטורח של ב"ד מפני החשד שלא יבואו לעכבם או לעשות מהם סחורה וכשאין אוצר בעיר ולא ב"ד והפירות ביד המלקט אותן מן ההפקר הא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירן על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם כו` ע"ש.

והמעיין בלשון הרמב"ן ז"ל יראה להדיא דס"ל דכן עשו להם תקנות מדבריהם ושכן עשו וקיימו באוצר ב"ד כמ"ש בראשונה היו ב"ד עושין אוצר בכל עיר ועיר וכמ"ש שהאריך וביאר כל הענין האיך היו עושין כל זה ועיין בית ישראל על הפאת הל` שביעית כ"ז ה"ג סק"ג שהביא שם באריכות דברי הרמב"ן ז"ל ולית מאן דפליג דדברי הרמב"ן ז"ל להלכה ולמעשה נאמרו.

ואכתי פש לן מה שרצה לומר דגם דברי הר"ש ז"ל לא נאמרו להלכה ולא הביא דברי התוספתא אלא לפרש הא דאמר בירושלמי ר"ש אומר אף עשירים אוכלין מן האוצר והביא התוספתא לפרש מה הוא אוצר אבל אינו מוכרח לומר דס"ל דהאי דינא דתוספתא דסמכא הוא ע"כ.

ולפענ"ד לא מסתבר לומר הכי דא"כ למ"ל להביא כלל דברי ר"ש ולפרשם מה שלא נוגע לדידן ולא הובא כלל במשנתנו רק מחלוקת ר` יהודה ור` יוסי והר"ש בא לפרש משנתנו די לו במה שיפרש דברי ר"י ור` יוסי וטעמא דר` יוסי משום ואכלו אביוני עמך וגם עמך ומה שהוסיף תני ר` שמעון אף לעשירים אוכלים מן האוצר אחר הביעור מה טעם ואכלו אביוני עמך ויתרם והוא אוצר שבעיר דתוספתא דתני בתוספתא (שם) בראשונה כו` ולא הי` צריך להביא שם לא דברי ר"ש ולא פירושו כלל, אלא ע"כ דס"ל דהא נמי הלכתא הוא איברא דודאי הא דר"ש הלכתא הוא וכ"ש הוא מדר` יוסי ואם קיי"ל כרבי יוסי שאפילו עשירים אוכלין כ"ש דהלכה כר"ש והלא רבי שמעון לחלוק בא על ר` יוסי וא"כ למ"ל כלל להביא ר"ש ולפרשו אלא נראה דהר"ש בכיון הביא דברי הר"ש דאף לעשירים יכולין לאכול מן האוצר להודיע שיש דין אוצר ומותר.

ועיין פנ"מ ירושלמי הנ"ל רש"א עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור כדפרישית לעיל דס"ל דמכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא והיינו לאחר שהכניסו לאוצר ה"ז כמבוער ובהא פליג אדר"י דס"ל דעשירים אוכלים אחר הביעור מכל מה שימצא ור"ש קאמר דאוכלין הן ממה שהוכנס באוצר שבעיר דבהכי כבר נתקיים מצות ביעור מקודם שהגיע זמנו ולפיכך אוכלין משם אף לאחר שהגיע שעת הביעור כו` ע"ש מבואר דר"ש פליג אר"י דעשירים רק ממה שהוכנס לאוצר אבל לא מן ההפקר קודם שהוכנס לאוצר וא"כ כיון דהר"ש פסק כר` יוסי למ"ל להביא הא דר"ש כלל וע"כ שהביאו לפרש לן דברי האוצר ב"ד אפילו שהוא כ"ש מדר` יוסי וכנ"ל.

ברם מה שהביא דמאן יימר לן דגם ב"ד בזמננו יש להם כח זה, יפה העיר מאד ומה שגם בח"מ לענין פרוזבול דנו על ככה אי לכל ב"ד יש כח לעשות פרוזבול וא"כ אפשר דבדידן לא מהני כל ב"ד אלא בעי ב"ד כרב אמי ורב אסי וכיוצא בו.

ומה שנלפענ"ד דהא דבעינן בכל מקום ב"ד חשוב היינו במקום שהב"ד צריכין ורוצים להפקיר ממון אחרים או לגבות ממון מאחרים מקום שמה"ת היה פטור אי לאו הב"ד וכגון בהלואה דהתורה אמרה ושביעית תשמטנה וגו` ואנן ע"י פרוזבול מפקינן מיניה הלואה זו כה"ג מספקא דילמא ב"ד חשוב בעינן אבל הכא אדרבה הרי הבעלים מוסרים הפרדס והפירות ביד הב"ד והם מפקירין הפירות במסירתן או שהם הפקר דרחמנא ממילא אלא שהב"ד הם דקזכו בפירות אלו ומחלקין אותן כה"ג פשוט דב"ד כל דהו סגי וכ"ש הוא מפרוזבול דהגם דע"י פרוזבול חשבינן לי` כגבוי וגובין ממון מי שאינו מחוייב בדבר ואומר השביעית השמיט ואפ"ה סומכין אכל ב"ד ומהני להוציא ממון כ"ש במי שמכניס פירותיו לאוצר ומוסר פרדסו ופירותיו לב"ד להיותן הפקר והב"ד רק מחלקין הפירות ודאי דכל דהו ב"ד מהני. וקצת ראי` מלשון הראב"ד ז"ל שכתב וז"ל ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלקין כו` דהי"ל לומר ואם אין שם אוצר או ב"ד חשוב מחלקין ומדכתב סתם ב"ד מחלקין משמע כל ב"ד מחלקין כנלפענ"ד.

וממילא מה שכתב מעכ"ג שליט"א וז"ל היוצא מזה דיש לחוש טובא על הפירות הנשמרין ע"י אוצר ב"ד שאין להם שום יסוד וממילא נדונים כפירות הנשמרים שלדעת ר"ת סוכה ל"ט ב` אסורין לגמרי ובאתרוגין שאין להם היתר אכילה אין יוצאין בהן כדאיתא סוכה ל"ה וכן יש לחוש לשיטת הב"י באבקת רוכל סי` כ"ד דפירות שלא הופקרו בשביעית חייבין בתרו"מ כו` ולפמ"ש לכאורה האוצר מוסד על יסודי עולם מוסדי ארץ ואין להם דין פירות משומרין.

והנה כל זה אפילו אם היינו אנחנו עכשיו יוצאים לחדש אוצר ב"ד היינו דנים בכל זה להתירא אבל באמת כי כבר נהגו רבותינו בארץ ישראל גדולי הדור שלפנינו לסמוך על אוצר ב"ד מאז ועד עתה ואפילו החרדים ביותר וגם הבד"צ של העדה החרדית בירושלים בשנות השמטה וגם בשנה זו שנת תש"מ הי` להם אוצר ב"ד ובזכרוני גם להגר"פ עפשטיין זצ"ל קיימו בשנת תשכ"ז ע"פ פסקם של הרידב"ז ועוד שהורה אפילו להוציא אבל על האוצר עצמו לא פקפקו אז ובפרט באיסור בזה"ז שלרוב פוסקים הוא דרבנן בניקל יש לסמוך ולהתיר אוצר ב"ד, כנלפענ"ד.

ידי"נ דושכ"ג וכאש"ל בלב ונפש

מנשה הקטן