שלום לכולם ולכולן!
שמי סיגל סבן בלילה, חברת מועצת העובדים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ילידת באר שבע. אני בת 49, תושבת להבים, נשואה+2.
תמיד האמנתי בכוח שיש לקבוצת אנשים חדורי מטרה להשיג תוצאה טובה לאין שיעור לעומת התוצאה של כל אחד מהחלקים בנפרד. את ההוכחה לכך קיבלתי בסוף יוני 2020, כשהייתי בבית בחל"ת יחד עם בני משפחתי. צפיתי בטלוויזיה באנשים שזועקים את זעקתם הכלכלית. הם לא יכלו לנשום לא בגלל מחלה, אלא בגלל שזו הובילה לסגר - שסגר עליהם מכל בחינה.
בלי לחשוב הרבה כתבתי פוסט בפייסבוק, וכלל לא תיארתי לעצמי שהוא יזכה למאות שיתופים ויהיה בעצם הפוסט המייסד של המיזם "1000 כמוני", אשר יאגד אלפי אנשים לתרום בכל שבוע 10 שקלים.
בפוסט כתבתי שקשה לי לחיות בחברה שבה אנשים החלו להתקשות לנשום. בחברה שהשפע בה קיים, אך אין מנגנון שיסייע באופן מיידי לכאלו שעכשיו קשה להם, מאוד קשה להם.
באופן אלגורי אני משווה כל אדם לטיפת מים. מהי טיפת מים באוויר אם לא משהו שתכף יתאדה וייעלם? אולם דמיינו אם כל טיפה הייתה בעלת תודעה, וכל הטיפות היו חוברות ונקוות יחד למקום אחד? במקרה כזה היו מים רבים להשקות את מי שצמא.
אנשים רבים הזדהו עם הפוסט וכתבו שהם מוכנים להיות "טיפה עם תודעה" שתיתן בכל שבוע 10 שקלים, ושיחד עם עוד אלפי אנשים נוספים נספק מנה של 10,000 שקל כל אחת לכאלו שמשבר הקורונה תפס אותם "לא מוכנים".
וכך החל מיזם "1000 כמוני" לקרום עור וגידים. מצאתי את עצמי כמו ילדה מתבגרת, מחוברת לאייפון 24/7, וכל שנייה מאשרת אנשים שמבקשים להצטרף לקבוצה שפתחתי. כל שנייה צלצול של בקשה נוספת ועוד צלצול, ואני מתחילה להבין שקורה כאן משהו גדול!
התקשרתי לפרופ' רבקה כרמי, נשיאת האוניברסיטה (לשעבר) בה אני עובדת, אישה שאני מאוד מעריכה, למרות שאף פעם לא דיברתי איתה לפני כן. התקשרתי אליה ביראת כבוד, לספר לה על המיזם בתקווה שהיא תסכים להירתם לסייע בנושאים כמו שקיפות, ביקורת, דיווח, ניהול תקין ובקרה.
לשמחתי היא הסכימה ואז גייסתי עוד שתי עורכות דין מוערכות, ורד סרוסי כ"ץ ולימור עמית פנקר, ויחד התחלנו לחשוב על מבנה, נהלים, דרך, ערכים ויעדים. פנו אליי עוד נשים מדהימות שלא הכרתי לסייע בהתנעת המיזם: דנה וסרלאוף, יוליה קנר, חני מלכיאלי, אורנה תמיר, נעמה פורוס רשף ואליענה אברון.
גם השותפות, השותפים והתורמים העתידיים (אלו שמצטרפים כל שנייה לקבוצת הפייסבוק) מעלים שאלות וסוגיות ומבקשים לדעת איך נדע למי לתת, איך נדע שאכן חסר לו, האם נתרום לבעלי משפחות? לרווקים? לעסקים קטנים? לשכירים? לצעירים או למבוגרים, לכאלו ממרכז הארץ או מצפונה או מדרומה?
מרוב שאלות, ביקורת וספקות הכי קל עבורי היה לנטוש את הרעיון המטורף הזה. אבל לא! יש אנשים שזקוקים נואשות לעזרה, ומנגד יש לבטח אנשים כמוני שיהיו מוכנים לתרום למיזם כזה בשעה הקשה הזו. לא היה מנוס מלייצר מנגנון שבו נתעל את כספנו למי שהכי צריך ושנבדוק לעומק שאכן יש צורך אמיתי. נדרש פה מנגנון שיניח את דעתם של שאר אלפי האנשים בקבוצה כדי שיראו שנעשית כאן מחווה ראויה. לאחר ישיבות רבות, נוצר מנגנון שבו בכל שבוע חברים מהקבוצה מתנדבים להיות אלו שידונו בבקשות המגיעות לפתחנו ולפי החלטתם כל שאר החברים יעבירו את 10 השקלים. היו ערכים ברורים למיזם שפעלנו לפיהם: כבוד האדם, שוויוניות, שקיפות, שיתוף וערבות הדדית.
ועדיין, קשה לי. אני פוגשת, מדברת ומתכתבת עם אנשים שפונים אלינו כי "נפלו עליהם השמיים" ביום בהיר אחד. אנשים שלא רגילים לבקש, לא נעים להם.
הקורונה הייתה שקופה במובן זה שלא ראית על האנשים שהם מתחילים להתקשות "בנשימה". הם המשיכו להראות רגיל אבל אוכל במקרר לא היה להם כי כשאין תזרימי מזומנים, כמה כבר נשאר? וכמה כבר אפשר להישען על כספי חסכונות? והזמן עובר. ביקשנו מכל השותפים במיזם לפקוח עיניים, להביט מימינם ומשמאלם אם יש נפגעים על ידם שמתביישים לבקש עזרה.
מיזם 1000 כמוני הוא לא עמותה ולא מלכ"ר. זו התעוררות של אזרחים. התארגנות אזרחית במיטבה! עד כמה שידוע לי זו ההתארגנות האזרחית הגדולה בישראל שהיא אקטיבית ופועלת למען האחר הזקוק לעזרה.
בקורונה הפחדים הבסיסיים של כולנו נחשפו. הפחד שלא יהיה מה לאכול. הפחד שכל מה שהשגנו יתמוטט, הפחד לחדול. הפחד להפסיק לצמוח. לכולנו ברור שלא לעולם חוסן, פעם אתה למעלה ויודע שגם פעם אתה עלול להיות למטה.
לכולנו ברור שהשפע קיים! החלוקה? עדיין לא.
אני מאמינה שגם אם לא נולדת "למשפחה הנכונה", אתה בהחלט יכול להגיד שהתמזל מזלך להיוולד לתוך הקהילה הנכונה! כזו שרואה אותך, מרגישה אותך, מפרגנת לך בשעתך היפה ומסייעת לך בשעתך הקשה.
אני מאמינה בטוב לבם של אנשים.
אני מאמינה שאנחנו אכן רקמה אנושית אחת חיה, ושאם חלק מהרקמה נפגע רצוי וחשוב לסייע לה להשתקם למען כלל בריאותה.
היום, בזכות היוזמה שהעזתי לנקוט, אני מאמינה שגורלנו בידינו: וכשגורלנו בידינו ובאחת מהידיים אנו מחזיקים מכשיר טלפתי שיכול לתקשר עם כל כך הרבה אנשים שרובם בעיניי טובים ויפים, אז מה הביג דיל בלהציל מישהו?
כצעד נוסף של נתינה, מאחר שמשבר הקורונה העלה למודעות של כולנו את מצבן של נשים החוות אלימות במשפחה, החליטו כל השותפים שאת הנתינה הזו אי אפשר להפסיק - והיום מיזם "1000 כמוני" תורם גם לנשים שיצאו ממעגל האלימות.
ושיהיה רק טוב!
שלכם ושלכן
סיגל
*הטור של סיגל נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, לחצו כאן
סיגל סבן בלילה
