התערוכה תעלה ביום חמישי, ה-23.3 בשעה 20:00
חור תולעת
רותי דה פריס
הקומה העליונה של אגף "בית הסופרים" נקראת כך על שם מערכת עיתון הפועל הצעיר שפעלה בו בתחילת המאה העשרים. הסופרת דבורה בארון, אחת מעורכי העיתון, התגוררה בו עם בעלה ועם הסופר ח ברנר. הבניין נבנה על ידי משפחת שולמן בשנת 1887, שימש כבית מגורי המשפחה ואחר כך הושכר לדיירים אחרים.
דבורה בארון אינה נוכחת ישירות בתערוכה "חור תולעת" של רותי דה פריס, אך שורה עליה דבר מה מרוח סיפוריה, העוסקים בנשים משולי החברה היהודית במזרח אירופה – נשים המתקשרות עם סביבתן וגואלות את עצמן באמצעות טיפול בבגדים, כלי מיטה וחפצי בית. בארון לא יצאה מביתה בעשורים האחרונים לחייה וזכתה בשל כך לכינויים "בת מלכה כלואה", "האישה החיה מתה", "אסירת בית". היא השתמשה בבית מגוריה ברחוב אוליפנט בתל אביב כהרחבה של סיפוריה.
בהתכתבויות עם בתה ציפורה בארון הקבילה את ביתה לבתים הבדיוניים שאותם תיארה בסיפוריה.
דה פריס שואבת השראה משושלת פרטית של נשים יוצרות – סבתה ואמה – מהחפצים שהעניקו לה ומטקסים וממחוות פיזיות הקשורים בהם. אלה הופכים בעבודותיה לפסלים־יצורים הממוקמים בחללים אובססיביים ומדיטטיביים בעלי אופי לימינלי, הנמצאים בין פנים ובין חוץ, בין אדם ובין חיה, בין תערוכה ובין תיאטרון, בין חפץ ובין מריונטה. המושג "חור תולעת"; מתייחס לתופעה פיזיקלית המאפשרת מעבר בין שתי נקודות מרוחקות במרחב ובזמן. דה פריס מחילה את המושג עם חפצי אמנות והופכת אותם לכלי מעבר בין נפשות, חללים והיסטוריות. המסע בחלל־זמן של דה פריס מתבצע באמצעות חפצים עשויים מחומרים הקרובים לטבע או למצב ייצורם הגולמי. כך נוצר רובד טקסי ושמאני בתערוכתה, המתפקדת כאתר תקשור עם רוחות של אימהות גדולות.
התערוכה "חור תולעת" משתרעת על פני חמישה חללים, ולכולם העניקה דה פריס שמות – לאו דווקא על פי התוכנית המקורית של הבית ההיסטורי: חדר כניסה, סלון, חדר עבודה, מטבח וחדר שינה. החלוקה לאזורים לוכדת את הבעבוע היצירתי של דה פריס וקוראת אותו לסדר ובמקביל מייצרת תנועה אל עומק הבית. ההכנה שבמעבר מהרחוב לכניסה, השהות עם אחרים בסלון, ההזנה
במטבח, המנוחה והאינטימיות בחדר השינה והיצירתיות הפרודוקטיבית בחדר העבודה – כל אלה מזמינים את הצופה להשתנות תוך כדי תנועה ולהתקין את עצמו בטרם יעבור לחלל הבא. דה פריס מרותקת למושג "בית" ושואבת השראה מאמניות שהפכו את ביתן ליצירת אמנות, דוגמת האמנית עפייה זכריה מהישוב שלומי. כמי שבאה משושלת של נשים אמניות היא משתמשת בפרקטיקות נשיות כגון תפירה, גיהוץ, קיפול וקישוט ללא תסביכים מיותרים והופכת את חלל התערוכה לבית המאוכלס בפסלים רכים ובטפטים. כל אותו זמן, מאחוריה גבה, כמו מתגנבת בלחישה דמותה של סופרת שהפכה את ביתה לאחד מסיפוריה וכלאה בו את עצמה.
מוניקה לביא
אוצרת התערוכה
