התקדים הראשון של מיכאלי: שביתת נהגי אוטובוס נרחבת

ארבעה וחצי חודשים אחרי שנכנסה לתפקידה כשרת התחבורה, רשמה מרב מיכאלי הישג תקדימי – לראשונה, שבתו נהגים מחברות אוטובוס שונות ביחד, במחאה על תנאי העסקתם.

מחאת הנהגים לא התחילה, כמובן, עם כניסתה של מיכאלי לתפקיד. אך מיכאלי, ממש כמו שר הבריאות ניצן הורוביץ לפניה מול מחאת המתמחים, טעתה לחשוב כי העובדים השחוקים יכבשו את זעמם עד למועד בלתי מוגבל, כש"תלמד את הנושא".

השבוע שבו שבתו הנהגים התחיל דווקא בפגישה בין מיכאלי לנציגי הוועדים מכל החברות, מפגש זהה לזה שקיימה קודמתה בתפקיד, מירי רגב. בניגוד לרגב, הצוות של מיכאלי עמד בקשר רציף עם נציגי איגוד ועדי התחבורה בכוח לעובדים, שהציגו בפניהם את מצוקות הענף.

הפגישה עם השרה היתה יכולה להיות קריאת כיוון, אך מיכאלי טענה ש"נחשפה לטענות לראשונה". לא יצאה משם בשורה. המשמעות עבור הנהגים – ששכרם נשחק כבר ארבע שנים, מול עליות מחירים ועומס גדל והולך – היתה ברורה: העלאת השכר לא נמצאת באופק הנראה לעין, לא מצד החברות ולא מצד משרד התחבורה המתקצב.

יום למחרת מומש סכסוך העבודה בשלוש החברות שנהגיהן מאוגדים בכוח לעובדים – אגד תעבורה, דן בדרום וסופרבוס – והוכרזה שביתה של ארבע שעות בערים מרכזיות כנתניה, עפולה ואשקלון, ובקווים בין-עירוניים לירושלים ולבאר שבע.

יומיים לאחר מכן, בהוראת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, צומצמה השביתה לשעה אחת בלבד. אך לצד זה קרו שני דברים חשובים: ראשית, החברות נדרשו לנהל משא ומתן מול נציגות העובדים תוך עדכון משרד התחבורה, ולא לקבל עוד הכרעות בשאלות השכר מעל לראשם של הנהגים. שנית, התקיים מפגן מרשים של סולידריות של אלפי נהגים – מעפולה בצפון עד שדרות בדרום, ככל הנראה כניסוי כלים לקראת שביתה ארוכה יותר.

מאבק על עתיד התחבורה הציבורית

מאבקם של נהגי האוטובוס אינו רק מאבק על תנאי העסקה. מדובר במאבק על עתיד התחבורה הציבורית. דווקא השבוע, כשהעיניים נשואות לוועידת האקלים של האו"ם בגלזגו שבסקוטלנד, וברור לכל שתחבורה ציבורית היא המענה הנכון לצמצום הזיהום שנפלט מכלי רכב פרטיים, כמו גם לצמצום הפקקים – מצוקת הנהגים זועקת לשמיים.

בישראל חסרים כמה אלפי נהגי אוטובוס. הסיבה המרכזית היא השחיקה במעמד המקצוע – ממקצוע יציב, שמבטיח שכר סביר וביטחון תעסוקתי, הפכו עם תחילת שנות ה-2000 מרבית נהגי האוטובוס בישראל לעובדי קבלן.

14 חברות תחבורה, לצד אגד ודן, מתחרות על מכרזים ברחבי הארץ. הנהגים מקבלים שכר שעתי של 43 שקל לשעה, על פי תעריף שקבע משרד התחבורה, ומועסקים ללא ותק ענפי. ברגע שמסתיים המכרז, מתאפס באחת הוותק של הנהג, ונהג שעובד 20 שנה שקול לנהג שרק החל את דרכו בענף. כך הפכה עבודת נהג האוטובוס לעבודה ללא אופק.

כשמצרפים את זה לעבודה הקשה והשוחקת, ולהתמודדות עם האלימות הגואה כלפי הנהגים, מתקבל מקצוע שמבריח את העוסקים בו. בכל שנה עוזבים את התחום 15% מהנהגים – כך לפי דיווחי החברות עצמן. מאות נהגים מעדיפים לשבת בבית ולא לממש את רישיון נהג האוטובוס שברשותם.

וכשאין נהגים – הקווים מצומצמים, העומס בהם עולה, הנהגים נשחקים עוד יותר ללא אפשרות לממש הפסקות (לפעמים הם מגיעים ל-280 שעות עבודה חודשיות, כשמשרה מלאה היא כ-180 שעות חודשיות), והמתח בקרב הנוסעים גדל ומגביר את בעיית האלימות.

כדי לעצור את המגמה הזאת, הנהגים דורשים להעלות את שכרם לשכר הממוצע של עובדי ציבור – 55 שקל לשעה, וחשוב לא פחות – להכיר בוותק הענפי. שרת התחבורה ומנכ"לית משרדה מקפידות להציג פתרונות אחרים, המשולש שכולל השקעה בגיוס, בהכשרות ובתשתיות.

גיוס? הכשרות? מה תועיל ההשקעה הזאת אם נהגים מתנסים במקצוע ובורחים תוך שנה? יש ציבור שלם של נהגים מנוסים שצריך להחזיר לענף. ואכן, חשוב להשקיע בתשתיות ובתחנות חדשות, אך איזה נהג יצליח להשתמש בשירותים ובחדרי המנוחה שהוקמו בשבילו כשהוא אץ לקו הבא, בהיעדר נהגים?

אני מאמין ברצינות כוונותיה של מיכאלי, אבל לא ייתכן שהמחויבות לנהגים שעליה הצהירה תלווה בחזרה על אותם שלושה עקרונות מנותקים, גם לפני הפגישה עם נציגי הוועדים וגם אחריה. אם לכך מכוונת השרה, הרי שתקופת הלמידה מאחוריה, והתוצאות יהיו שימור מעמדם הירוד של הנהגים ועידוד עזיבת המקצוע.

עדיין לא מאוחר לחשב מסלול מחדש ולדאוג שהתקדים הבא שיירשם במשמרת של מיכאלי יהיה שיפור תנאי השכר וצבירת ותק לנהגים, ולא היקפי השביתה שמתכננים הנהגים כדי להיאבק על התנאים האלה.

יניב בר-אילן הוא דובר ארגון כוח לעובדים