דיוטימה
 | |
| דיוטימה בציור של יוזף זימלר (אנ') | |
| לידה |
האלף ה־0.45 לפנה״ס מנטיניאה, יוון  |
|---|---|
| פטירה |
האלף ה־0.3 לפנה״ס |
| תחומי עניין |
פילוסופיה |
| עיסוק |
נביאה, פילוסופית |
| השפיעה על | סוקרטס, אפלטון |
  | |
דיוטימה (מיוונית: διοτίμα) המוכרת גם כדיוטימה ממנטיניאה היא אחת הדמויות המתוארות בדיאלוג "המשתה" (הסימפוזיון) של אפלטון. ישנם חוקרים הסבורים כי הייתה גם אדם אמיתי שחי באותה תקופה.
פילוסופיית האהבה של דיוטימה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשתה שעורך אגתון אחרי ניצחונו בתחרות דיוניסוס באתונה, מספר סוקרטס לבאי המסיבה על תורת האהבה אותה למד מפיה של הכוהנת דיוטימה. זו לימדה כי ארוס הוא בנם של פורוס ופניה, החוסר והשפע. עוד הוסיפה כי ארוס הוא אחד הדימונים, יצורים המצויים בין האלים לבין בני האדם. תפקידו ככזה, אמרה דיוטימה, הוא "לפרש ולהעביר לאלים את שניתן להם בידי בני-האדם, ולבני האדם – את שניתן להם בידי האלים … ובהיותו באמצע בין אלה ואלה, הריהו משלים את העולם, וכך נמצא כל העולם כולו קשור ומקושר בו בעצמו. ודרך המין הדימוני הזה עוברת גם הנבואה"[1].
דיוטימה תיארה לסוקרטס מעין אבולוציה של אהבה, "דרך" בת שישה שלבים המובילה מההתענגות החושית ואהבת היופי הגופני הגסות, דרך אהבת הלב ואהבת השכל המעודנות יותר, ועד לאהבת הרוח. לפי כוהנת האהבה על הצועד בדרך זו לעבור שישה שלבים בדרך לאהבה הטהורה שאינה תלויה בדבר:
- שלב ראשון - אהבה גופנית: תחילה אהבה לגוף המושך ביופיו של אשה מסוימת או של איש מסוים.
- שלב שני - אהבה ליפי הצורה: בהמשך מתפתחת אהבה כללית יותר לכל הגופים היפים
- שלב שלישי - אהבת יפִי הנפש: האוהב ממשיך ומפתח אהבה ליופי המוסרי וההתנהגותי, יפי הנשמה. יופי זה מבוסס על חוקים ומופק מעיסוק בנעלה ובטוב.
- שלב רביעי - אהבת החוק והממסד: מכאן האוהב לומד לאהוב את החוקיות והארגון המפיקים את היופי, ואת יפי החוקים והממסדים האלו עצמם.
- שלב חמישי - אהבת החכמה והידיעה: האוהב מתעלה ואוהב עתה את ההשתלמות הנדרשת לאדם בידיעותיו החסרות תמיד, ואת יפי המדע והידע בעצמו.
- שלב שישי ואחרון - אהבת האהבה עצמה: לבסוף האוהב מעפיל אל שיא האהבה - היא האהבה לשמה, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת האהבה.[2]
לפי ספרו של אפלטון, על השלב השישי והאחרון סיפרה דיוטימה לסוקרטס:
- "[הוא] רואה לפתע מה שהוא יפה מטבעו עד להפליא, את ההוא, סוקרטס, שהרי לשמו היה עליו לטרוח גם את כל הטרחות הקודמות, ושהוא ראשית כל קיים תמיד, ואינו לא מתהווה ולא כלה ולא גדל ולא פוחת ... ואם יש מקום שהוא, סוקרטס יקירי, בו כדאים לאדם חייו, הריהו בשלב זה של החיים, כשהוא מתבונן ביפה עצמו ... ואם ניתן לאיזה אדם להיות בן-אלמוות, ניתן הדבר גם לו"[1].
זהותה של דיוטימה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקור היחיד למידע על דיוטימה הוא "המשתה" של אפלטון, ואין מקור מידע אחר היכול לאשר בוודאות כי אכן הייתה אישה כזו. בדיאלוג אומר סוקרטס כי דיוטימה הייתה רואת נסתרות או כהנת שלימדה אותו בצעירותו את "הפילוסופיה של האהבה." לדעת נביה, [3] העובדה שאפלטון נמנע בדרך כלל משימוש בדמויות בדיוניות או שנמנע מהענקת שם לדמויות כאלו מצביעה על–כך שדיוטימה הייתה אכן אדם אמיתי.
קרן ג'. וורן, בהערות להרצאה העוסקת בדיוטימה וביוליה דומינה, מצטטת את מרי אלן ווית' הגורסת כי ישנם שלושה תימוכין לסברה שדיוטימה הייתה אדם אמיתי: הסתירות הרבות בין תורת האהבה של דיוטימה ותורתם של סוקרטס ואפלטון, היעדר ערעור על קיומה לפני המאה החמש עשרה, והאפשרות הסבירה שסוקרטס אכן נועץ בכוהנת. עם זאת, מציינת וורן, לטיעון זה אין ביסוס כלשהו בעובדות מחוץ לדיאלוג. כלל דומה חל גם על טיעונים מרחיקי לכת אף יותר הגורסים, למשל, כי דיוטימה הייתה למעשה בת דמותה של אפאסיה, ההטאירה פילגשו של פריקלס.
דיוטימה בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחוץ לדיאלוג של אפלטון, ידועה דיוטימה במיוחד כשם הבדוי של סוזטה (בורקנשטיין) גונטרד, ב"היפריון", הרומן הפילוסופי של פרידריך הלדרלין. גונטרד הייתה לדעת רבים דמות מפתח בתהליך שהביא את הלדרלין לאיבוד שפיות דעתו. כמו כן, דיוטימה היא כינוייה של דמות ברומן "האיש בלא תכונות" מאת רוברט מוסיל.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "דיוטימה ממטינאה" ב"החלון"
- על תפיסת האהבה של דיוטימה ב"דברי אהבה"