עיקרון חום הלב של אליקה

השופטת אלישבע ברק "הטביעה חותם על משפט העבודה, שבו בלטה כשופטת פעילה, ואפשר לומר בלי היסוס - אקטיביסטית, רבת תעוזה ויצירתית, ולעיתים נשארה בשל כך בדעת מיעוט. על כך כבר העיר הנשיא אהרן ברק, כי מבין שניהם היא האקטיביסטית האמיתית". כך מתארת המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים, עו"ד מרים רובינשטיין, את סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה, שפורשת בשבוע הבא, כחודש אחרי בעלה, אחרי 19 שנים וחצי במערכת השיפוטית.

באופן מפתיע אולי, אלישבע ברק (אליקה) החלה את דרכה האקדמאית בתחום הביולוגיה. היא רצתה ללמוד רפואה, אך הוריה הטילו וטו על כך, בנימוק שרפואה אינה מקצוע לנשים. ב-74', אחרי שמשפחת ברק חזרה מארה"ב, החליטה לעשות הסבה למשפטים (ר' מסגרת). כל הקריירה המשפטית שלה לוותה בצילו של בעלה. כל צעד שפסעה יוחס לקירבה המשפחתית. כשהיה ברק דיקאן הפקולטה למשפטים, הזמין אותה חברו, הנשיא יואל זוסמן, להתמחות אצלו. כשברק כבר מונה לשופט בעליון, היא מונתה לעוזרת המשפטית של זוסמן.

התפוח לא נפל רחוק מהעץ

ב-87' היא מונתה לרשמת בבית הדין האזורי בירושלים, אחרי ששימשה עוזרת משפטית של שלושה נשיאי עליון נוספים - לנדוי, כהן ושמגר. ב-90' היא מונתה לשופטת בביה"ד האזורי. נשיא בית הדין הארצי דאז, מנחם גולדברג ז"ל, לא אהב את הרעיון שרעייתו של השופט ברק, שכבר היה ידוע בדעותיו הליברליות, תכהן בבית הדין בראשותו. לכן, הוא מינה אותה לכהן בבתי הדין בירושלים ובבאר-שבע במקביל, בתקווה שלא תעמוד במעמסה. גולדברג הניח, שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ. והוא לא טעה.

אליק'ה דגלה בפרשנות תכליתית, היא היתה אקטיביסטית ועשתה שימוש ניכר בעיקרון "תום-הלב" גם בתחום יחסי העבודה. באחרונה אף גוננה בהתלהבות על האקטיביזם השיפוטי בו "הואשם" בעלה. לדבריה, "המחוקק לא תמיד חושב עד הסוף. חשוב שבית המשפט יפתח שעריו לכל עמותה כדי להגן על זכויות האדם". השופט ברק, אגב, סבור שרעייתו היא השופטת הטובה ביותר בבית הדין לעבודה.

מבחינת האקטיביזם, ברק לא לבד. נשיא בית הדין, סטיב אדלר, נוקט אף הוא בגישה אקטיביסטית והשניים מובילים בפסיקתם מדיניות שיפוטית חברתית הנוטה בבירור לטובת העובדים. זאת, בניגוד לנשיא גולדברג, שנהגו לייחס לו נטייה לטובת המעבידים. גולדברג אמר עליה, שאפילו את חוק יסוד חופש העיסוק, שנועד להגן על המעבידים, היא מפרשת לטובת העובד.

נקודת המוצא בפסיקותיה של ברק היא שמשפט העבודה והביטחון הסוציאלי "נבדל מהמשפט הכללי בתוכן, ברוח ובמבנה". מבחינתה, העובד והמעסיק הם שותפים. "משפט העבודה", היא אומרת, "אינו רק עבודה ועסקים. אנו עוסקים בהתגשמות רצונות. עובד לא בא על סיפוקו אך בקבלת משכורת. כל עובד, החל בזה שמשתכר שכר מינימום וכלה בדירקטור שהוא גם עובד, מבקש לצאת בבוקר לעבודה בחדווה ולשוב בסופו של היום עם שמחה בלב. כך גם המעסיק המבקש לקדם את מפעלו. השמחה מגלמת לא רק הצלחה במשימות אלא אווירה בריאה".

כמו בעלה, גם היא עשתה שימוש ניכר בעיקרון תום-הלב ליישום האג'נדה שלה. "תום-הלב שימש לי תמיד מכשיר לבחינת ההתנהגות של השותפים ליחסי העבודה", אומרת ברק. "קנה המידה של תום-לב בין צדדים ליחסי עבודה הוא תום-לב מוגבר". אין ולא היה בבית הדין שופט חברתי כמוה. מבחינתה, "לא די בדאגה רגילה זה לזו של שני צדדים לחוזה מסחרי. ביחסי עבודה אנו דורשים מכל אחד מהשותפים לדאוג גם לאינטרסים של זולתו, כשם שבמשפחה דואג כל אחד לאינטרסים של בן-זוגו".

בדומה לאהרן, גם היא נקטה בשיטת האיזונים (בעיקר בין זכות העובד להתפרנס בכבוד לזכות המעביד לנהל), גם היא דגלה בפרשנות תכליתית ובהעדפת המהות על הפורמליזם, אף במחיר רמיסת המילה הכתובה בחוק ובחוזה, היא היתה קשוחה מאוד בקבלת ויתור של עובדים על זכויות המגיעות להם. מבחינתה, "הזכות לעבוד אינה רק הזכות למינימום פרנסה. זו גם זכות לעסוק במיומנות, להתקדם בה תוך סיפוק מהעיסוק, וזכות ל"אווירת עבודה נוחה ונעימה".

גם בתחום הביטחון הסוציאלי ביקשה לבחון את החובות המוגברות החלות על קופות הפנסיה, הביטוח הלאומי וקופות החולים, כמו גם על המבוטחים. אבל אחד הדברים המרכזיים שהנחו אותה היה להתאים את המשפט למציאות המשתנה, בעיקר בפעילות המדינה בדרך של שינויים מבניים, הפרטת מפעלים, הפרדת חלק מהם, צמצומים בכח-אדם, תוך שהיא לוקחת בחשבון את הגלובליזציה והנטייה העולמית לדצנטרליזציה. בתוך עולם משתנה זה, שמה ברק דגש על זכויות העובדים העשויים להיפגע מהשינויים, והשתדלה לדאוג שגם המעסיקים לא ייפגעו בהתפתחות מפעליהם. לשם התאמת המשפט למציאות, היא "הגמישה" במקרים לא מעטים את הכללים הנוקשים של משפט העבודה, ונימקה זאת במונחי השסתום "תום-לב", "הגינות" ו"צדק" חברתי ואישי.

היא היתה ממובילי מהפכת חובת השימוע, "בכל מקרה של כוונה לשנות שינוי כפוי את תנאי עבודתו של עובד", ולא רק בפיטוריו. היא נותרה במיעוט כשסברה, ששביתה נגד חוק אינה שביתה פוליטית. היא היתה בין הראשונים ששינו את התפיסה, שהזכות הניהולית של המעביד, הנובעת מזכות הקניין שלו, היא זכות כמעט מוחלטת. אחת מפסיקותיה המפורסמות היא, שלעניין זכויות סוציאליות, חברת כח-אדם נחשבת למעסיקה של עובד, גם כשהוא עובר בין מקומות עבודה שונים בהם הוצב.

אפילו אדלר נותר מאחור

עמדותיה הקיצוניות הותירו אותה לא פעם במיעוט, כשאפילו אדלר האקטיביסט נותר מאחור. "אליקה היא שופטת אמיצה, נאמנה להשקפת עולמה", אמר עליה אדלר. "פסקי דינה מבטאים את ייחודה כשופטת שמעולם לא חששה להביע דעתה, ולהתמודד עם סוגיות חדשות וסבוכות, בין כמובילה ובין כשהחזיקה בדעת מיעוט. פעמים לא ראינו עין בעין את התוצאה המשפטית של ההליך". גם הנשיא הקודם גולדברג אמר, שהיא מתקדמת יותר מבעלה בתפיסת העולם הליברלית השוויונית שלה. מזה בדיוק הוא גם חשש.

למרות הדמיון המקצועי לבעלה, מבחינת התפיסה המשפטית, פסקי הדין הארוכים והמנומקים, היא שונה ממנו בעיקר בדבר אחד. בעוד שביחס לברק טענו, שבלהט הרצון לקבוע הלכות הוא שכח שיש גם סכסוך להכריע בו וצדדים לסכסוך, רעייתו היא האחרונה שניתן לומר עליה שהיא מתנשאת. מעבר ליכולתה המקצועית, לזכותה של אלישבע עמדו טוב ליבה, המזג השיפוטי הנוח והנעימות בה ניהלה את הדיונים. כמעט כל שופט טוען, שניסה תמיד לראות את האדם מאחורי בעלי הדין. אבל אצל אליקה זה אמיתי לגמרי. "אין לך אוהב אדם כאליקה", אומר עליה אדלר. "אליקה ניחנה באהבת אדם ובמידת רחמים בלתי מוגבלת. דלתה וליבה פתוחים תמיד והביקור בלשכתה כמוהו כביקור בביתה".

הוא מספר, "שעל הקירות ציורים פרי מכחולה, על השולחן צנצנת דבש ופירות, תה חם, ספרים מכל עבר, והעיקר - חיוך ופנים מאירות ומילה טובה". גם הנשיא ברק היה טוב לב, אבל קשה היה לראות זאת בדיונים. אפילו עם נציגי הציבור בבית הדין היא פיתחה יחסים ידידות אישיים.

"כרשמת", מעידה ברק על עצמה, "ראיתי הרבה תיקים ומתדיינים. הייתי קרובה אליהם. היה לי קשר בלתי אמצעי איתם. למדתי שיש לעשות כל מאמץ על-מנת לגשר בין מתדיינים. לא העברתי תיק לשופט בטרם שוכנעתי שאין דרך לגשר בין הצדדים. למדתי מהמגע הבלתי אמצעי עם הצדדים על המקור לסכסוך וכך ניסיתי לפתור אותו בדרכי שלום".

"אצל ברק לא מדובר רק בעיקרון תום-הלב, אלא גם - ואולי בעיקר - בעיקרון חום-הלב", אומרת עו"ד ארנה לין, המתמחה בדיני עבודה. "היא חותרת נגד בערות ודעות קדומות, מבקשת לשנות דפוסי חשיבה ולהאיר פינות נסתרות של המשפט. בכל סכסוך ניסתה לתקן עוול, לרפא מכאוב. היא טרחה ועמלה להבין כל בעיה עד תומה, ולהביא ברגישות לפתרונה. היא ביקשה תמיד להביא את הצדדים למקום שבו ניתן להסכים, אך כשלא עלה בידה, הקפידה לכתוב פסקי דין בהירים ומנומקים".

אחת השופטות האיטיות

עו"ד רובינשטיין מספרת, ש"פעמים רבות התבקשו נציגי המדינה לפעול לפנים משורת הדין, על-מנת לתקן מצב דברים שנראה לשופטת ברק כעוול. מול הפרט החלש, נתפסו המדינה ומעבידים גדולים אחרים כחזקים ומבוססים, שאין זה ראוי שינהגו ביד קפוצה כלפי עובדים נאמנים".

יו"ר ההסתדרות החדשה, עופר עיני, מספר שבשיחות המסדרון בהסתדרות "מדברים גם על שופטים. הדבר הראשון שאמרו על ברק הוא, שהיא שופטת עם צדק חברתי והדבר הכי חשוב לה זה כבוד האדם וכבוד העובד. המתנה הכי גדולה שזכתה לה היא, שאין הרבה אנשים בישראל ובעולם שזכו להשיב לכל כך הרבה אנשים את כבודם".

גם עו"ד לין מסכימה שברק אכן היתה "השופטת החברתית, האמיצה והאקטיביסטית ביותר". לדבריה, במשך הזמן, נקבעו כללים והלכות שהחזיקו מעמד שנים רבות. לנשיאי בית הדין, כמו בר-ניב, גולדברג וגם אדלר, היו עוצמה, אומץ ורוחב יריעה משפטי יוצא דופן. לאליקה היה את כל זה, אבל היה לה גם שחרור מחשבתי וערכי מכבילה להלכות הקודמות. למשל, היתה הלכה שלא כופים יחסי עובד-מעביד כי זה שירות אישי ולכן עובד שפוטר יקבל פיצויים ולא אכיפה. ברק לחלוטין לא נרתעה, הגם שלא באופן גורף, מאכיפת יחסי עבודה, כשהשתכנעה שהפיטורים היו שלא כדין, במיוחד כשמדובר ברשויות המדינה. היא לא ראתה עצמה כבולה להלכה שלא ראתה את הכורח המשפטי שבה".

"ברק", היא מוסיפה, "הלכה עם הערכים שלה שהם באמת חברתיים ונותנים הרבה מקום לעובד, ולא הפריע לה שנותרה במיעוט בפסיקותיה בתחום השביתה וההפרטה. לדעתה, שופטי הרוב מיישמים כלים משפטיים שהתאימו לתקופות עבר, שאז השלטון לא התערב ביחסי עובד-מעביד. היא מעולם לא חששה לומר את אשר על ליבה ולעמוד על עקרונותיה. עד כדי כך, שלעיתים נוצרה תחושה שאם היא בדעת מיעוט היום, תהיה זו ההלכה הקובעת מחר".

גם הנשיא גולדברג הודה שהיא משפטית מצויינת וטובת לב. אבל דבר אחד עיקרי היה בעוכריה: היא כותבת פסקי דין ארוכים ומנומקים (כמו בעלה), אך היא הרבה יותר איטית ממנו. גולדברג אמר בזמנו, שהתפוקה שלה היא הנמוכה ביותר בבתי הדין האזוריים.

יש שמייחסים את הקושי של ברק לטפל בחומרה בבעיית הפיגורים בעובדה שאליקה היתה אחת השופטות האיטיות במערכת. היא כה התמהמהה בכתיבת פסקי הדין, עד שחודשים ארוכים בטרם פרישתה נאלצה לנצל תקופת שבתון כדי להספיק להשלים את התיקים הרבים שנערמו על שולחנה. כעת נותרו לה עוד שישה פסקי דין לכתוב.

שלב הסיכומים בפסק הדין האחרון שלה, שהקריאה אתמול, התקיים לפני כמעט שלוש שנים. השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור, רעייתו של השופט תיאודור אור, ידידו הקרוב ועמיתו של ברק, נחשבה גם היא מאחרת כרונית, אולם עד שבעלה פרש מן הכס, לא העז איש אפילו להעיר לה. רק באחרונה המליצה נציבת התלונות על שופטים לנזוף בה, אך אליקה לא זכתה להמלצה כזו. קשה לייחס זאת לפרישתה הקרובה, משום שגם שידלובסקי פורשת בקרוב.

חמישה ימים לפני מינוי אהרן ברק לנשיא (95'), קודמה רעייתו לארצי, במינוי שעורר סערה ציבורית. הנשיא גולדברג מתח ביקורת על מינויה. "כשאנו מדברים על שופט, השקפתי היא שלא רק הרמה המקצועית קובעת, אלא גם ההספק והמהירות במתן פסקי דין", אמר בראיונות הפרישה שלו. "כשעושים את השקלול של כל אלה, נראה כי היו מועמדים טובים יותר".

בנובמבר 2000 היא מונתה לסגנית הנשיא ועוררה שוב סערה. שנתיים אחר כך, פרש גולדברג שבע שנים לפני גיל הפרישה בחוק. יש שייחסו זאת לקידומה המהיר של אליק'ה. "גולדברג הרגיש שמכניסים לו עז הביתה, ממש לאמצע הסלון, ומבקשים ממנו לא רק לחיות עימה אלא אף להשקות אותה", הסבירו מקורביו. בטקס הפרישה אתמול, דחה הנשיא אדלר את הטענות שברק התקדמה בזכות בעלה. "הדרך שעשתה אליקה מכהונת רשמת לכהונת סגנית נשיא בית הדין הארצי נבנתה בזכות כישוריה וחזונה המשפטי". *