שלום לכולם ולכולן,
אני מוריה גליק (34), עורכת דין, נשואה ואמא ל-1. גרה בתל-אביב. לאחרונה הצטרפתי למשרד עורכי דין אלעד מורג שמייצג את ההסתדרות, איגודים מקצועיים וועדי עובדים.
הגעתי לעולם יחסי העבודה לפני כמעט 10 שנים, כשהתחלתי טרום-התמחות. התגלגלתי לזה די במקרה: לא הייתי בנוער העובד והלומד, בבית לא היה פנקס אדום והידע שלי על ארגוני עובדים הגיע בעיקר מהעיתונות הכלכלית. שמעתי סיפורים על ועד שמחזיק את "השאלטר של המדינה", על ארגוני עובדים שדואגים רק לדור א' ועל עסקים שמפריעים להם להתנהל בחופשיות בגלל ועדים והסכמים. גם באוניברסיטה דיני עבודה לא היו המיקוד שלי.
הדברים השתנו מבחינתי ברגע שהבנתי מה באמת קורה, ואיך נראית המציאות מבפנים.
אני זוכרת שישבנו באוצר, כשהייתי מתמחה, למו"מ גדול ומשמעותי. לפני הישיבה הזו ישבנו הוועד והצוות המשפטי לגבש היערכויות ואסטרטגיות, ובניסיון להבין איפה הצרכים של העובדים פוגשים את הצרכים של החברה, ואיך אנחנו מצליחים לרתום גם את בית הדין לעבודה. ואז קם פתאום יו"ר הוועד, דפק על השולחן ואמר: "אנחנו לא פה סתם, זה החיים של העובדים האלה. אנחנו מדברים על מקומות העבודה שלהם, על הפנסיה, איך ייראו השנים המתקדמות של החיים שלהם".
האמנתי לו. האמנתי לו שהמטרה שלו היא לסייע לעובדים, שהוא הקול שלהם. שבלעדיו העולם שלהם היה משתנה ב-180 מעלות. ואם הוא לא היה שם לזעוק את זעקתם, אני לא יודעת מה היה קורה איתם.
וכך זה המשיך. שעות על גבי שעות, בימים ובלא מעט לילות, ישבתי עם הוועדים. שמעתי איך הם רואים את מקום העבודה, איך הם מכירים אותו לפרטיו (גם יותר מהמעסיקים), איך הם שולטים בכל אות ואות בהסכמים ובנהלים השונים, ואיך הם ישבו עם עובד על כל ספרה וספרה בתלוש כדי להיות בטוחים שהוא מקבל את כל הזכויות שמגיעות לו. ליוויתי אותם בישיבות עם הנהלות, במשאים ומתנים, ובניסיונות לגשר על הפערים בשביל ההצלחה של מקום העבודה. בכל אחד מהרגעים האלה הבנתי את החשיבות של העובדה המאורגנת. הבנתי שמקום העבודה חשוב למעסיק ולעובדים באותה מידה. הבנתי שארגון עובדים וועד עובדים טוב, אחראי וקשוב הוא הדרך להצלחה של כולם. הבנתי שכבוד הדדי בין הצדדים הוא חיוני לשגשוג של מקום העבודה.
אבל גם הבנתי שלהיות חלק מעבודה מאורגנת זה לא תמיד קל. לפעמים היא תיתן לך בוקס בבטן. לפעמים תיתקלי במעסיק שמנסה לסכל התארגנות, לפעמים תיתקלי ביו"ר ועד פעולה שמוזמן פעם אחרי פעם לשימוע, לפעמים תגלי שמעסיק מסתיר ממך מידע, לפעמים תביני שאין איך לנצח גם לא בבית הדין לעבודה, ולפעמים תלווי את הוועדים בקבלת החלטות קשות. לפעמים גם תמצאי עצמך מול עובד בן 62 שאין איך להציל את העבודה שלו, או מול עובדת שאהבה את מקום העבודה שלה, וששום פיצוי על ההתעמרות שעברה בו כבר לא יעזור.
בעבודה שלי צווי מניעה רבים יוצאו ביום חמישי בלילה, והדיון ייערך מוקדם בבוקר. כתבי הטענות יהיו לרוב ארוכים, עמוסים בעובדות וטענות משפטיות, ולחלקם לא יהיה מענה פשוט.
השנים שביליתי עד עכשיו בליבת העבודה המאורגנת גרמו לי להבין שהתגלגלתי למקום הנכון, שאני אוהבת את מה שאני עושה ושהעשייה שלי משמעותית. השעות הרבות, הקשיים המשפטיים, התסכול כשאני לא תמיד מצליחה לעזור לעובד – הכל נשכח כשאני יודעת שאני חלק ממערך שמקדם חברה שוויונית, צודקת ומשגשגת.
שלכם ושלכן,
מוריה
*הטור של מוריה נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, לחצו כאן
מוריה גליק. צילום: תמי בר שי
