קבוצתו של וואלאס (צילום: אוסף פרטי)

בנובמבר 1969 , לפני 45 שנה בדיוק, לא היה לי אפילו תקליט אחד. התקליט היחיד בבית היה של פסטיבל הזמר – 1961 , אם אינני טועה – שאבי קיבל מרשות השידור, מתנה. לא שאפשר היה לעשות עם זה משהו: גם פטפון לא היה לנו בבית. היה רדיו, ענקי, על מנורות (שיום אחד פירקתי אותו במחשבה שגם אוכל להרכיב, והתברר שטעיתי), והיה טייפ-רקורדר סלילים של גרונדיג, עם מיקרופון חיצוני שעמד על סטנד מתקפל ואבי הצמיד לרדיו, להקליט (בשבילי), את המצעד הלועזי בגל"צ ו(בשבילנו), מערכונים של הגשש החיוור וצחוקים אחרים.
בנובמבר 1969 התפרסמה ב"דבר" הביקורת על האלבום של "קבוצתו של וואלאס", להקה בלגית שבין חבריה היו נגנים (לשעבר), בפילהרמונית הלאומית של בלגיה. שילוב הפופ והקלאסי היה יפה והביא להיט גדול, "חלום בהקיץ", שהתבסס על מוזיקה של צ'ייקובסקי.
(אגב: למה קבוצתו של וואלאס? מי תרגם כך לעברית את וואלאס קולקשן? הרי הלהקה נקראה כך על שם המוזיאון הבריטי לאמנות, בסמוך למטה חברת התקליטים שלה, בלונדון).

דבר, נובמבר 1969 (דרך ג'ייפרס)

מן הסתם, לא קראתי את הביקורת ב"דבר". אני בטוח שלא קראתי בזמן אמיתי את הביקורת שהתפרסמה באותו חודש ב"להיטון" (גיליון מס' 4 , למתעקשים על פירוט דקדקני). ב-1969 יכולתי רק רק להסתכל על הגיליון התלוי על חוט בקיוסק של אליהו, ולהתעצב שאין לי דמי כיס לקנות. בכל אופן, אבנר רוזנבלום, שכתב את מדור הביקורת, הכתיר את התקליט של וואלאס קולקשן, כ"תקליט השבוע".
אבנר רוזנבלום, אתם חייבים להבין, היה היואב קוטנר של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 . הוא היה עורך מוזיקה בגלי צה"ל ועורך המצעד הלועזי. הוא האיש – זה המיתוס, בכל אופן, ואני בטוח שאינו רחוק מהאמת – שגילה ש"מיי סוויט לורד" של ג'ורג' הריסון, דומה באופן חשוד ל-he's so fine של השיפונס. רוזנבלום היה אוטוריטה. בוודאי בעיניי, כמעריץ מרחוק ואוהב מוזיקה שידו אינה משגת לקנות תקליטים, לא כל שכן פטפון.

הביקורת של אבנר רוזנבלום, בלהיטון

אבל, כשסוף סוף קיבלתי את הפטפון הראשון, מתישהו בתחילת שנות ה-70 , פחות או יותר באותו זמן שקיבלתי את אוסף הלהיטונים מבן-של-שכנים שהתגייס לצבא וחשב שהוא כבר גדול מדי בשביל החוברות האלה, התחלתי לאסוף תקליטים. הביקורות של אבנר היו עבורי נקודת התייחסות. יותר מזה: הן היו המלצת חובה. כשאבנר המליץ, אני צייתתי. אמנם, בערך שנתיים-שלוש אחרי שפרסם את הביקורת שלו, אבל החיים התנהלו אז בקצב הרבה יותר איטי, אני חושב.
התקליט של וואלאס קולקשן היה אחד הראשונים שקניתי. ב"אלחוט", באבן גבירול בתל אביב. החנות הקבועה שלי, המקום למצוא בו (בעיקר), קאט-אאוטים, תקליטים שהחברות זרקו לשוק במחירי רצפה, כדי לנקות מחסנים, להוציא מהמלאי, או משהו. אני לא חושב שחיפשתי במיוחד את התקליט הזה, אבל מהרגע שהיד נגעה בו, והפה ביקש מהמוכר שייתן לי לשמוע, והאוזניים בתוך האוזניות שמעו את הצלילים הראשונים של "חלום בהקיץ", והלב התענג, ידעתי שזה יהיה התקליט שיתלווה אלי הביתה, כל הדרך לרחובות.
והוא עדיין באוסף שלי, ולא מבייש את ההמלצה של אבנר.
ורוזנבלום?
אני יודע שב-1973 (כך על פי ד"ר מרדכי נאור, מחבר הספר "רדיו חזק", שהיה מפקד גל"צ באותה תקופה), רוזנבלום, אז כבר אזרח עובד צה"ל, נסע לארה"ב. מאז, שום דבר. אינני יודע אם רוזנבלום חזר לארץ, אם המשיך לעסוק במוזיקה, או שנשאר בארה"ב ועבר למקצוע אחר. כל היודע דבר וכו', מוזמן לעדכן אותי. אני אשמח. אני בטוח שגם בני גילי, שגדלו על המצעד הלועזי בגל"צ ועל ביקורות המוזיקה שלו, בלהיטון.

חלום בהקיץ

ועוד שיר יפה מהאלבום: שאני לכדור הארץ. (כמו שאהבו אז לתרגם נמלצות את fly me to the earth