Tag Archives: הכלוב הפנומנולוגי

מודל הרציונליזציה של המדע

בעקבות שאלה שנשאלתי בפרטי לגבי מודל רציונלי של המדע, הנה המודל שפיתחתי, בקצרה:

אני מניח שאת מתכוונת למודל האפיסטמילוגי שכתבתי. פירוט מלא שלו קיים בקישור (אם כי המודל לא גמור).

אם נקצר את המודל, ונגיע לשורה התחתונה, הרי שהנחת המוצא היא שהמחשבה שלנו כלואה בכלוב פנומנולוגי. כלוב פנומנולגי הוא מעטפת של המחשבות שלנו, שעליה מתדפקות תחושות, מראות, צלילים וכיוב'. , ואיננו יכולים לדעת מה קורה מעבר לכלוב הזה. כל מה שאנו רואים, זה תחושות, מראות שאנו מנסים לתרגם ולהבין. איננו יכולים לדעת האם יש שם אכן דברים, או שאלו סתם אשליות.

סוג כזה של מחשבה, גרם להרבה מאד פילוסופים לחרדה. זה אמר עבורם שאין אמת, שאנו עלולים ליפול לתוך כאוס של בליל תיאוריות, שבהן אין תיאוריה אחת, נכונה יותר מהאחרת. ולכן כל מי שאני מכיר (למשל דקארט, יום, הוסרל, ריכנבך, הידגר ורבים אחרים) , תמיד ניסו למצוא קרקע יציבה. קרקע שתבטיח, שיש דרך להבחין בין אמת לשקר.

בתיאוריה שלי, אני מוותר על הניסיון הזה לכאורה (אם כי בהמשך, אתן בסיס אחר לרציונליזציה של המדע). אני מבין שהנחת המוצא, היא שלעולם לא נוכל לצאת מהכלוב הפנומנולוגי (דומה אגב, למערה של אפלטון, אך ללא היכולת להשתחרר מהכבלים). ועכשיו, עלינו לברר מה ניתן לעשות.

בפנומנות (תופעות) שאני חווה, יש לפעמים סדירות. כשאני רואה אדם מדבר, אני גם שומע אותו מדבר. האם בהכרח יש קשר בין המראה לקול? לא….. יכול להיות שזה מקרה. יכול להיות שמחשב שמחובר לי למוח מדמה לי את הסיטואציה. יכול להיות שהמוח שלי הוזה, והמוח הוא זה שיוצר קול ומראה ביחד, מבלי שיהיה שם אדם אמיתי מדבר. יכולות להיות עוד אין-סוף אפשרויות פתרונות שונים. ועל פי המודל של הכלוב הפנומנולוגי, אין סוף אפשרות הן דבר אפשרי…..

אז מה עושים?

אנו יכולים להגיד שיש אין-סוף אפשרויות, ואם זה נסתדר… אך למעשה כאן לא יהיה שום ידע, או יכול להכיל ידע, כי הכל אפשרי.

אם אנו רוצים לנסות להתקדם עם הידע שלנו, עלינו להניח את הנחת הפשטות. כלומר, שהפתרון הפשוט ביותר, שמסביר את מכלול התצפיות שחווית עד כה, הוא הפתרון שבו אבחר.
אין זה אומר שזה הפתרון הנכון ביותר, אלא הפתרון החסכוני ביותר (ע"ע, ארנסט מאך). ועכשיו, כדי לוודא שהתיאוריה שיצרתי, עדיין רלוונטית, אני משתמש בעקרון ההפרכה (של פופר). בכל פעם שתיאוריה שבניתי מופרכת, עלי להציע תיאוריה חדשה, חסכונית ככל הניתן, המתארת את כל התופעות שראיתי עד כה. (לפעמים אני לא מצליח לתאר בתיאוריה אחת את כל התופעות שראיתי, ולכן יתכן שאמציע מספר תיאוריות, אך בשם החיסכון, עלי לשאוף לתיאוריה אחת חסכונית).

יתכן מאד שלתיאוריות שבניתי אין קשר למה שקורה בעולם מחוץ לכלוב הפנומנולוגי. אך, אם התיאוריות מצליחות לנבא התרחשויות חדשות, וככל שהן מצליחות לנבא יותר התרחשויות חדשות, כך ישנו סיכוי עולה שהתיאוריות אכן מסבירות משהו מחוץ לכלוב הפנומנולוגי. זה לא אומר שבארוע הבא, התיאוריות יעמדו במבחן, ויתכן שהחוקים מחוץ לחוק ישתנו. כמו כן, יתכן שבגלל תופעת Theory dependent observation, אנו נבחר להתבונן רק במקרים שמתאימים לתאירויות שלנו, ולהתעלם ממקרים שאינם תואמים לתיאוריות שלנו.

כדי להתגבר על כך, עלינו להעזר בצופים אחרים (שגם אותם אנו עלולים לדמיין, אבל בשם עקרון הפשטות, נניח שהם צופים נפרדים מאתנו). צופים אלו, בעלי תיאוריות אחרות (לכאורה), יכולים להציג לנו תופעות סותרות, ולאלץ אותנו למצוא תיאוריות מכילות יותר.

כך מתבצע לו המשחק המדעי. אני/ו כל הזמן מנסים לייצר תיאוריה אחת, רחבה שתסביר את כל ההקשרים בין תופעות שהבחנו בהם. בשם עקרון הפשטות, כדי להקל על הזכרון, אנו תמיד בוחרים בתיאוריה הפשוטה ביותר האפשרית. קיימת אפשרות שתיאוריות כאלו יתארו חוקיות שמתרחשות מחוץ לכלוב הפנומנולוגי (וגם יתכן שלא). אנו בשורה התחתונה מחפשים את התיאוריה החסכונית ביותר האפשרית, שתתאר את מכלול התופעות שנחשפנו אליהן. ואם אנו פועלים כחברה (בהנחת הפשטות, שאכן קיימת חברה, ולא הכל פרי מחשבתינו), הרי שנחפש ביחד את הפתרון הפשוט ביותר האפשרי למכלול התופעות שאנו צופים בהן. זהו המדע.

כיצד מגשרים בין תפיסות עולם?

ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש מרגש בין מתנחלים מאיתמר, מתנחלים מקדומים ואנשי שמאל מרחבי הארץ. המפגש היה במסגרת קבוצת ואהבת, ששמה לעצמה למטרה ליצור חברה המבוססת על אהבת האדם, ועל חיפוש המשותף, תוך ניסיון לחיות חיים פוריים בארץ הזאת.

הקבוצה מנסה לגשר על פערים אידאולוגיים, ומעודדת שיח מברר על תפיסות העולם השונות, ועל הדרך לחיות כאן ביחד. אלא שמסתבר שקיימים פערים גדולים בין תפיסות העולם. פערים גדולים, בין אנשי-שמאל, למתנחלים. בין אנשי-שמאל לפלסטינים (עוד לא התקיים דיון בין מתנחלים לפלסטינים, כך שאיננו יודעים האם יש פערים ומהם אותם פערים). הניסיון לגשר על תפיסות העולם הללו נראה מתסכל ביותר. לפעמים אף חסר סיכוי.

אני מציע, שאם נאמץ את כלי החקירה המתאימים אולי נצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכנו. אנסה להדגים זאת באמצעות המחלוקת שהתגלתה במפגש האחרון של הקבוצה.

המחלוקת:


המפגש התחיל בשיח שיוויוני, על מה משמעות הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), עבור כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו הציג השקפת עולם נפרדת על הפסוק, ודי ברור היה כי רוב המשיבים הדתיים רואים בצורה שונה את הפסוק, מאנשי השמאל. בעייני אנשי השמאל, הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך היה "לאהוב את כל בני האדם", ובעיני הדתיים הייתה משמעות הפסוק "לאהוב את עם ישראל". הבדל פשוט זה, גרם למתח בין האוניברסליסטיים (שמאל) ללאומיים -הדתיים (מתנחלים). בעייני האוניברסליסטיים, המחשבה הלאומית, המקומית היא קשה מנשוא. מדוע, אין יכולים הלאומיים לצאת מגדרם, ולהושיט יד לעמים אחרים? האם אין סיכוי שמהמקום הזה תצא אהבה בין מתנחלים לערבים? הדבר תסכל חלק מהאוניברסליסטים. אולי אף יצר רגשות שליליים כלפי הדתיים.

הדתיים מצדם אמרו, כי הדרך היחידה עבורם לפרש את התורה (ששם מופיע הפסוק), היא על ידי  הפרשנים המקובלים, ועל פי אותם פרשנים, לא ניתן לצאת מגדר הפירוש, שאהבת לרעך כמוך, משמעו אהבה לעם ישראל בלבד. כדי לפשר, הציע מרדכי אשר, כי יש אפשרות לראות שני משפטים באותו משפט, והרב יצחק חמו, הציע פשרה, בכך שאין זה אומר כי שאר בני האדם אינם אהובים, אלא שהם "חביבים" שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם". והציע חמו, כי יש פער בין הערבות ההדדית שבין אנשים מאותו העם, לבין היחסים שבינם לבין עמים אחרים.

אך נראה שהתסכול בין שני הצדדים נשאר. הצד הדתי כעס על כך שמנסים לאלץ אותו להענות לציווים שאינם נובעים מתפיסת עולמו, והצד האוניברסליסטי, נשאר מתוסכל מהראיה הצרה (לתפיסתו) של הדתיים, שלא נראה שניתן לשנותה.

והרי למסקנות השונות יש משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. עבור האוניברסליסטיים, אם המתנחלים לא יצאו מאהבת ישראל הצרה שלהם, לא יהיה ניתן להגיע לחיבורים אל הפלסטינים. עבור הדתיים, נמאס שהאוניברסליסטים מנסים לכפות עליהם עקרונות ושיטות שאינן מכבדות את המסורת, מתנגשות עם תפיסת עולמם, ודוחפות אותם למעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם.

מה ניתן לעשות?

אני חושב שהדבר הראשון שאנו נזקקים לו הוא סבלנות, והרבה. כל התהליכים הללו דורשים זמן חיבור, והמון אמון בן בני-אדם. הדבר השני הוא פתיחות. לא יתכן שיגיע צד אחד הבטוח שהצדק אצלו, ויצפה שרק הצד השני ישתנה. צריך להיות מוכן ללכת לתהליך שינוי הדדי, ארוך שידרש לצורך חיים משותפים. ככל שהצד האחר יראה כי הצד השני לומד ממנו, כך יהיה מוכן ללמוד הוא בעצמו מהצד הראשון. הדבר השלישי, הוא חיים משותפים, פעילויות משותפות, ומחשבות משותפות על הדרך המשותפת. את זה ניתן להשיג במפגשים, ובמעשים משותפים, ובדיונים משותפים. לפעמים החיים המשותפים, יש להם כוח יותר מאשר לכל תיאוריה, והם מחברים בן בני אדם ומאפשרים את התזוזה הסמויה והטובה מהעמדות הראשוניות של שני הצדדים.

ההבדלים הפרשניים:



אך יש גם צד פרשני, אידאולוגי שאין להתעלם ממנו. צד זה הוא קשה לשינוי. ההבדלים הפרשניים יוצרים לכאורה מצב בו לא ניתן להסיק את אותן מסקנות משתי פרדיגמות שונות.  לכל מערכת פרדיגמתית (או תפיסת עולם), היוצאת מאותה מערכת ראיות, ינבעו הסקים שונים. כך למשל, אם נראה ברק, יאמר המדען כי זהו תוצר של הכוחות החשמליים, שהם פרי חוקיי הטבע הפסיביים, בעוד האדם הדתי יאמר כי הברק הוא תוצר רצון האל. הפסוק ואהבת לרעך כמוך, בפרשנות האוניברסלית משמעו אהבת כל בני האדם, ובפרשנות הדתית, משמעו אהבת ישראל.

הניסיון האינטואיטיבי הראשוני של אנשי-מדע, הוא בד"כ לקעקע את יסודות האמונה של האחר. השיטה המדעית נועדה כדי להפריך פרדיגמות שאינן מבוססות ראיות, ולהשאיר על תילן פרדיגמות שעומדות במבחן ההפרכה. אלא שבעולם הדתי אין זה כך. האדם הדתי, מבסס את משנתו על אמונה, על דבר שאינו מוכח. יתרה מכך, הסיבה שאדם בוחר להיות דתי (בהנחה שהוא בוחר) היא שהדת מעניקה לו חליפת כללים ואמונות המאפשרת לו חיים טובים ושלווים. הניסיון לקעקע את האמונה הדתית, יזכה מצד המאמין להתנגדות, שכן אין המדען מפריך רק את התשתית לאמונה הדתית, אלא לכל אורך החיים השלו של המאמין.

לעומתם, אנשים דתיים, המתמודדים עם הטענות המדעיות, מעדיפים פעמים רבות לוותר על דיונים אלו, כיוון שאין להם הכלים הידעתיים והדיונים להתמודד עם טענות אלו. גם הבקיאים שבהם, פעמים רבות מרגישים ששיח זה אינו מתאים להם.

לכן, מומלץ ואף כדאי (אלא אם כן הוגדר דיון תיאולוגי) לוותר על דיון מסוג זה.

הדרך האחרת, היא פשוט לבחון את המציאות, ולראות כיצד ניתן להגיע משתי הפרדיגמות השונות למסקנות שיאפשרו שיתוף פעולה.

הרי גם המתנחלים, וגם אנשי השמאל מבינים שיש מקום לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים ביחד. בין אם זה בפתרון פוליטי של שתי מדינות עם גושי התיישבויות, ובין אם מדובר על מדינה מעורבת. ולכן, כל צד, יצטרך להסיק מתוך הפרדיגמה שלו את המסקנות שיאפשרו פיתוח  דרכים לחיים משותפים. התורה הפרשנית, מראה כי הפרשנות היא גמישה ויכולה להתאים עצמה למציאות, גם בלי תהליך ההפרכה המדעי. כך יכול כל צדיק לחיות באמונתו,  שהרי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה"  (מסכת אבות, א', י"ז). כפי שהציע יצחק חמו, חביב אדם שנברא בצלם, ויש בכך מספיק כדי לדרוש שלום גם בשכנינו הפלסטינים, שאין הם עובדי אלילים, אלא מאמינים באותו אל (על פי הרמב"ם). ומצדם לא יבקשו האוניברסליסטים לכפות תפיסת עולמם על כל באי עולם, ויכבדו תפיסות עולם שונות, וישאפו לשינוי על ידי המעשה של החיים ביחד.

ואם בכל זאת חשקה נפשכם בשינוי פרדיגמות?

א' המקום היאה לכך, הוא דיון תיאולוגי, שבו כל המשתתפים מעוניינים בכך. ואם דיון מעשי אתם מחפשים, הרי שפרדיגמה צריכה להביא לשגשוג המאמינים בה. חיי המעשה הם המשפיעים. לפי כך, יהיה על האוניברסליסטים להראות שהפרדיגמה שלהם מובילה את האדם לחיי שגשגוג ושלווה טובים יותר, וכך נכון גם לגבי הדתיים. ואולי הטוב יותר, הוא שילמדו אחד מהשני, את הטוב אצל השני ויקדמו ויעודדו שיפור באורחות חייהם, למען יטב להם, ומה שפסול יבטלו.

מה דעתכם? מה ביקורתכם? היכן עלי לשפר? האם יש לכם הצעה אחרת?

 

הומאופטיה. האם היא עובדת? ספקות על ספקנות

יוסי לוי כתב מכתב המבקש להפיץ ארוע ספקני כנגד ההומופאטיה. פרטים על הארוע בהמשך. הנה תשובתי ליוסי:

יוסי שלום,

כספקן מושבע, אני מטיל ספק בתפיסת עולם חומרנית (מטריאליסטית). האם לא יכול להיות שההומופאטיה משפיעה בדרך לא חומרית (כלומר לא דרך ריכוז החומר המדולל לאפס)? יש לי מאומנים שדיווחו שבוודאות הומפאטיים עזרו להם, כמו ששום טיפול אחר לא עזר להם. כשניסתי לברר את סוגיית ההומפאטיה ודרכי השפעתה, על ידי תחקור הומופאטים לגבי שיטותיהם, היה נראה לי שעיקר הטיפול הוא למעשה פסיכלוגי-עממי. האם אין לטיפול הפסיכולי-עממי חשיבות בהבראת החולה?

לחשוב שהכל עובר רק דרך תרופות כימיות שנבדקו מדעית, נראה לי מאד שמרני וחומרני. לנפש, או לרשתות הניורונליות שבאמצעותן אנו פועלים יש מערך אינטראקציה פנימית וחיצונית יותר מורכבת מאשר תרופות כימיות. האם לא תסכים איתי?

טל

המכתב של יוסי:

2011/1/24 Yossi Levy

שלום רב,

שמי יוסי לוי, ואני, בין היתר, כותב את הבלוג נסיכת המדעים ופעיל בקהילה הספקנית בישראל. אני מתנצל מראש על ההטרדה שאולי גרמתי לך במשלוח מייל זה.
הקהילה הספקנית העולמית מארגנת בימים אלה את 10:23 – אירוע מחאה גלובלי להגברת המודעות לחוסר התועלת והנזקים שבהומיאופתיה – שיטת "ריפוי" חסרת בסיס מדעי שאין כל ראיות ליעילותה. האירוע יכלול יותר מ-1000 משתתפים ביותר מ-10 מדינות ויותר מ-23 ערים. במסגרת האירוע, יטלו משתתפיו "מינון יתר" של תכשיר הומיאופתי, כדי להמחיש את חוסר יעילותו.

האירוע הישראלי יתקיים ביום שישי, ה- 4/2/2011 בשעה 10:23 בתל-אביב. פרטים נוספים והמיקום המדויק יימסרו בהמשך.

למרות שחלק ניכר מהציבור רואה בהומיאופתיה טיפול רפואי לגיטימי, האמת היא שקיימות עדויות מדעיות מצטברות לכך להומיאופתיה אין כל אפקט טיפולי משמעותי מבחינה קלינית.

הקמפיין נועד להגביר את מודעות הציבור הרחב לאמת המדעית על ההומיאופתיה ולנזקים העלולים להגרם כתוצאה מטיפולים הומיאופתיים.

אשמח אם גם בבלוג שלך יופיע אזכור לאירוע ומטרותיו החשובות.

בתודה

יוסי לוי

Yossi Levy יוסי לוי
The Princess of Science נסיכת המדעים
למידע נוסף

אתר קמפיין 10:23 בישראל (עברית): http://www.1023.org.il
אתר קמפיין 10:23 העולמי (אנגלית): http://www.1023.org.uk
שפינוזה – אתר הקהילה הספקנית בישראל: http://www.skeptics.org.il
שאלות ותשובות בנושא ההומיאופתיה באתר שפינוזה (עברית): http://www.skeptics.org.il/answers/tag/homeopathy
מאמרים בנושא ההומיאופתיה באתר "נסיכת המדעים" (עברית):
http://www.sci-princess.info/archives/tag/homeopathy

ההתעלמות של פוקו והפורום להגנת ההשכלה הגבוהה

בדיון שנערך בעקבות ההתכתשות בין אנשי "הפורום להגנת ההשכלה הגבוהה", וחוקרים "ניאו-ליברליים", עלתה סוגיה מאתגרת. אני טענתי שאנשי הפורום משתמשים ברטוריקת חסרת נתונים ולכן פסולה, בעוד שהחוקרים הליברליים, משתמשים ברטוריקה מבוססת נתונים, ולכן לגיטמית.

בתגובה כתבה אורנג'ר, ש""נפלת" במלכודת אפשרית של רטוריקת "לתת לעובדות לדבר בעד עצמן" – שלא היית עירני וביקורתי מספיק כדי לקחת בחשבון שגם הצגת נתונים יכולה להוות אמצעי רטורי פחות חיובי ממה שעשית ממנו." כלומר, אורנג'ר טוענת מראש שהעדפתי את הששימוש בנתונים מספריים או בראיות על פני רטוריקה שאינה משתמש בנתונים ונתונים מספריים. וזאת עשיתי, מבלי סיבה, פרט להעדפותי האישיות.

כדי לענות על השאלה הזאת, אני פונה דווקא לפוקו (ותודה ליונתן שחם, ששלח לי בדואר את ספרו של פוקו "סדר השיח").

Continue reading

על הידע – הכלוב הפנומנולוגי והידע הנטרלי של ויקיפדיה – ידע חברתי ובחינת הידע

בפוסט הראשון בסדרה הראתי כי אין לנו כלים לבחון את העולם שנמצא מעבר לגבולות חושינו. איננו יכולים לדעת האם העולם הוא אמיתי, או שהוא מיוצר על ידי מחשב, או שאנו חולמים את העולם. אנו למעשה כלואים בכלוב שבו כל המידע שיש לנו הוא התופעות (phenomenon) אותם אנו חווים בחושינו.

בפוסט השני הראתי כי הידע שלנו בנוי על בסיס אינדוקציות (קישורים) שיוצרים ביחד צבירי קישורים, או "אוביקטים מנטלים". כל אוביקט כזה מכיל המון קשרים שמופעים כל פעם שאחת התופעות מתרחשת). כך לדוגמא נוצר "תפוח", או "אוטו" או "אופנים". כל אלו הם אוביקטים מנטליים חושיים (קיצור: MOs), כיוון שאנו יכולים לחוש אותם באמצעות מגוון חושינו. אנו רואים אותם כתופעות חוזרות בתוך הכלוב הפנומנולוגי שלנו. אבל יש גם אוביקטים מנטלים שבוניים מחיבור לאוביקטים חושיים, אך אינם קשורים ישירות לתופעות. לדומכה האוביקט "מהר" או "מעל" או "כוח הכבידה", אינם מובחנים ישירות, אלא מקושרים לאוביקטים מנטליים חושיים. האויבקטים הללו נקראים אוביקטים מנטליים דמיוניים (קיצור: MOi). לפעמים יש גם אוביקטימם מנטלים דימיוניים שנוצרים מאוביקטים מנטליים דימוניים אחרים. אלו עדיין אויבקטים מנטליים דימיוניים.

כל התהליכים הללו הם תהליכים שמתרחשים אצלנו במוח/תודעה, ויוצרים עבורינו את מפת הידע שלנו. אבל אם נבדוק את מקורות הידע שלנו, נראה שרובם מגיעים מ"אחרים". מאנשים, ספרים, טלויזיה, רדיו ועוד. רובנו מעולם לא ראה את אפריקה, ואנו יודעים עליה הרבה.

פרוטון, ניוטרון ואלקטרון

כמעט כולנו לא ראינו אטומים, ואנו יודעים שהם קיימים. אף אחד מאיתנו לא חי בימי בית שני, או בזמן הפיאודליזם באירופה, ואנו שומעים עליהם הרבה. אם אנו ציוניים, אנו יודעים על היסטוריה מסויימת של העם היהודי, ואם אנו פוסט/אנטי ציוניים, אנו מכירים שתי היסטוריות שונות. אם אנו קפיטליסטים או סוציאליסטים, סביר להניח שרכשנו את הידע שלנו לגבי המערכות השונות מגורמים שונים. רוב הידע הזה כלל לא הגיע מאינטראקציה בין אוביקטים מנטליים חושיים (MOs) לאוביקטים מנטליים דימיוניים (MOi), אלא הגיע כולו מתיאוריות (MOi) שקיבלנו מ"אחרים".

כיצד נוכל לוודא כי התיאוריות הללו מהימנות? כיצד נוכל לבחור בינהן? זאת שאלה לא קלה לפתרון. מה קורה כאשר יש מחלוקת בין שני מקורות ידע? למי להאמין?

למי אנו אמורים להאמין?

למי אנו אמורים להאמין? הבעיה של אמינות מידע על פי מראה הדובר

חלק מאיתנו נוטה להסתמך על "מהימנות מקורות הידע" כבסיס לאיסוף הידע. על תארי כבוד ועל מראם המכובד של מקורות הידע. למדענים יש תואר "דוקטור" או "פרופסור". לרבנים יש את התואר "הרב, הגאון, הנעלה והאדיר, מאור הדור וכו' וכו'". לחקורי מדעי החברה יש גם תואר "דוקטור" ו"פרופסור". לכהני הניו-אייג' יש את התארים שלהם, "שַמן, וכיוב'". כל אחת מהקבוצות מחזיקה תפיסת עולם וידע שבמקרים רבים נוגדים את הידע של הקבוצות האחרות. גם בתוך הקבוצות יש מחלוקות רציניות מאד.

אז איך אנו יכולים לדעת שקבוצת ידע אחת מחזיקה ידע נכון יותר מהקבוצה השניה?

כדי לפתור את הבעיה צריך לחזור למודל של הכלוב הפנומנולוגי. עלינו לזכור, שגם אותם אנשים, קבוצות או מוסדות ידע, הם פרי חוקיות שקיימות בתודעתינו, אך אין לנו שום וודאות שהם קיימים, או שהידע שהם מעבירים קיים. הוודאות היחדיה שיש לנו בתוך הכלוב הן התופעות. וכל מה שאנו יכולים לעשות עם החוקיות שמצאנו בתופעות, הוא לנסות לנבא נכונה את התנהגות התופעות.

ולכן, אין זה משנה מה מקור הידע, הידע שהמקור מעביר צריך לנבא את התנהגות התופעות. בין אם המקור הוא רב, פרופסור או שַמן, כל מה שעליכן לעשות, הוא לבדוק האם הידע שהוא טוען לו, אכן מתאים לתצפיות שלכן. עם הזמן יווצר אצלכן תופעה של אישוש הידע (corroboration). המקור האמין ירכוש לעצמו שם של מקור אמין, שנבואתיו מתגשמות, ויחשב בעינינו (על פי עקרון הפשטות) כמקור אמין יותר.

מעניין שגם בתורה יש התייחסות לעניין. כאשר התורה באה לשאול, מי הוא נביא, או איך נידע שאדם מדבר בשם האלוקים (האמת), היא נותנת דרך פשוטה מאד לברר זאת:

וכי תאמר, בלבבך:  איכה נדע את-הדבר, אשר לא-דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה', ולא-יהיה הדבר ולא יבא–הוא הדבר, אשר לא-דברו ה':  בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו. (דברים י"ח, כ"א-כ"ב)

תרגום: וכי תשאל את עצמך, איך נידע שהנביא שלפנינו מדבר בשם הקב"ה, והרי הוא מדבר על דברים שלא כתובים בתורה? אם הוא ידבר בשם הקב"ה, וינבא דבר מה, והדבר לא קרה, אז תדע שהוא אינו מדבר בשמי. הוא עושה זאת מצרכיו שלו, ואינך צריך לחשוש מפניו.

מעניין שגם התנ"ך משתמש בעקרון ההפרכה של פופר. הדרך לבחון תיאוריות היא אך ורק על ידי ניבוי והפרכה. כך גם בכלוב הפנומנולוגי. לא משנה מה מקור הידע, החשוב הוא לבדוק האם התיאוריות שלו מתאימות לתיאור התופעות, כפי שאתם חווים אותם בתוך הכלוב.

יש כמובן דרכים לשכנע אתכם, שגם אם התופעות לא בדיוק מתאימות לתיאוריה של המקור, עדיין תחשבו שהמקור אמין. אנשי ניו-אייג' ואנשי מכירות, יודעים כיצד לשכנעכם כי המציאות מתנהלת על פי התיאוריה שלהם. אם רק תיקנו את המוצר ההוא יהיו חייכם נפלאים. לאחר שקניתם את המוצר, אתם כבר שוכחים שהיה קשר בין המוצר לאושרכם, וכך אובדת הביקורתיות. אבל טיפול בבעיות אלו, דורש התייחסות נפרדת.

כרגע אני מבקש להתייחס רק אל עקרון ההפרכה, ובניית אמינות המקורות כבסיס הידע.

בדיון בבלוג של עירא, טען רציונל, כי לכל מקור כיום יש אותה מידת אמינות, וכל מי שכתב ספר, נחשב מקור נאמן. אני טוען שאין כך הדבר.

למדעני הטבע יצא שם הרבה יותר אמין בתחומם, מאשר למדעני החברה. כיוון שהניבויים של הראשונים טובים משל האחרונים. בתוך מדעי הטבע יש דרך לדרג מי הוא מקור טוב יותר. למשל מי שפירסם בעיתונים מקצועיים בעלי אימפקט-פקטור גבוה יותר. האימפקט פקטור מודד איזו השפעה יש לעיתון על על קהילת המדענים (או בעצם כמה פעמים מצוטט כל מאמר בעיתון בממוצע, על ידי מדענים אחרים). כיוון שמדענים נדרשים להראות תוצאות מהימנות לטווח ארוך, כדי לקבל עוד כספים מקרנות, הרי רוב המדענים ישתדלו להסתמך במחקריהם על תיאוריות אמינות יותר שפורסמו על ידי מדענים אחרים. כך יוצא שלבסוף האימפקט פקטור הוא מדד טוב לאמינות המקור (כמובן שיש צורך בכלים יותר טובים להערכת המקור, אך זהו כלי בסיסי וטוב).

בצד השני יש לדוגמא, רבנים שככל הנראה, כשלו לגמרי במבחן ההפרכה של פופר והתורה:

למשל הרב מרדכי אליהו, אחד הרבנים המרכזיים של הציונות הדתית אמר לקראת ההתנתקות/עקירה/גירוש אמר את המשפט המפורסם "היה לא תהיה". רבים ששמעו את האמירה הזאת, הבינו אותה כנבואה. כך היא נשמעה, וכך היה טון הדיבור.

והנה נבואת מרדכי אליהו לא התקיימה. ההתנתקות/עקירה/גירוש קרו גם קרו. וכבר אמרה התורה על כך (וגם עקרון ההפרכה): "הוא הדבר, אשר לא-דברו ה':  בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו."

מי מקור הסמכות שלך?

בעיית מקורות הסמכות

לאחר מכן היו דיונים שלמים על כך, שבעצם הרב מרדכי אליהו לא התכוון לנבואה אלא לתפילה, וגו'. אלא שזאת בדיוק גם דרכם של אותם המנסים לחמוק מעקרון ההפרכה. שכאשר הם טועים, הם מסבירים/מתרצים מדוע בעצם לא התכוונו לדבר מסויים אלא לאחר.

האם הרב מרדכי אליהו התכוון לנבואה או תפילה? אינני יודע בוודאות, אבל אפשר להגיד שחלקים גדולים מאד בציבור הדתי האמינו שזאת נבואה, וקשה מאד היה לפרש זאת אחרת בזמן שנאמרה.

מה יעשה הציבור הדתי-לאומי עם מקורות, שהתורה הורתה לא לגור מה?, זאת כבר בעייה של הציבור הדתי-לאומי, עם מקורות הסמכות שלו. אני הייתי מהרהר אחרי המקורות הללו, ומחפש מקורות אמינים יותר, לאור כל מה שמתרחש בשנים האחרונות.

לכן, לשאלתו של רציונל, ולשאלת מקור הסמכות, התשובה היא די פשוטה. בדיון עלינו לחפש מקורות בעלי האמינות המוכחת הגבוה, שניבאו היטב עד כה. וגם עם קהילה שלמה טוענת שהמקור הוא מהימן, תוכלו לבדוק את המקור במו תופעותיכם, ולהרהר אחר מקורות הידע של הקהל. ולפעמים, כן לפעמים, יכול להיות שהמקורות מתארים שני תיאורים שונים של אותה מציאות, ועלינו לתת מקום להבנה שיש אפשרות ש"אלו ואלו דיברי אלוהים חיים". ושכדאי לאפשר תיאור מציאות קצת יותר מורכבת. אולי בסוף נבין איך שתי התפיסות הללו יושבות ביחד.

על הידע – הכלוב הפנומנולוגי והידע הנטרלי של ויקיפדיה – התיאוריות

בפוסט הקודם, ראינו כי אין לנו גישה לעולם האמיתי, ואיננו יודעים אם עולם כזה קיים. אנו מוצאים חוקים, אך איננו יודעים אם החוקים הללו משוייכים למשהו רלוונטי מחוץ לכלוב הפנומנולוגי שלנו. אנו מניחים כי יש קשר למשהו בחוץ, שיש לו חוקים, לא בגלל שברור לנו שאכן קשר כזה קיים, אלא כי זאת ההנחה הפשוטה ביותר האפשרית, והיא מקילה עלינו לחקור את העולם מחוץ לכלוב. אנחנו מניחים הנחות פשוטות, עד שהן מופרכות. וכך לאט לאט אנו בונים תיאוריות שיסבירו את כל התופעות שחווינו עד כה. התיאוריות הללו, מבחינה עקרונית פילוסופית אינן יכולות לנבא דבר. הן רק כלי לזכור את כול "החוקיות" שמצאנו בתופעות עד כה.

אבל אם אכן קיים שם עולם, ויש לו סט מוגבל של חוקים שאינו משתנה כל הזמן, אזי החוקים הללו יכולים לנבא את התנהגות התופעות. מבחינה פילוסופית אין לזה כמובן שום משמעות.

החוקים הללו, שאנו מחפשים הם אינדוקציות. אנו מוצאים קשרים בין תופעות. קשרים חוזרים. אם נסתכל על הדרך שבה פועלים הניורונים (על אף שזו אינה הסתכלות פילוסופית), נראה שגם הניורונים שלנו מבצעים אינדוקציות. תהליך הלמידה הניורנלי, הוא תהליך למידה באינדוקציות. הניורונים יוצרים בינהם קשרים, כאשר שני ארועים ניורונלים מתרחשים בו זמנית. כך אנו מקשרים בין קולה של אמא, כשאנו תינוקות, לבין הדמות שאנו רואים. הארועים הללו חוזרים. תמיד אותו קול, ועם אותו מראה פנים, והניורונים שלנו מקשרים בין הקול למראה.

האינדוקציות הללו הן גם התיאוריות שלנו. תיאוריה היא מערכת קשרים אינדוקטיבים שמאפשרים לנו ל"נבא" את התנהגות התופעות.

אוביקט מנטלי - תפוח

כך לדוגמא, את התפוחים, אנו יוצרים על ידי קישור בין תופעות שחוזרות ביחד כל הזמן, כמו צורה עגלגלה, צבע ירוק או צהוב או אדום, טעם חמצמץ או מתוק, ריח מסויים, מגע מסויים,מילה שנקראת "תפוח", ועוד קלטים חושיים. כיוון, שאנו מיחסים לתיאוריה הזאת ערך של אובייקט (תפוחים נחשבים אוביקטים), אני אכנה זאת "אובייקט מנטלי". כפי שאנו כבר יודעים, איננו יודעים האם באמת קיים שם אובייקט, אלא שאנו יודעים שאצלנו במוח נמצא אובייקט כזה.

אוביקטים מנטלים, כמו כל התיאוריות, יכולים לעבור הפרכה. אנו עלולים לראות תפוח יפה, ריחני, במשקל הנכון ובמגע הנכון, ואז לנגוס בו ולגלות שהוא בעל מרקם של שעווה וטעם של שעווה. אבל גם אם קיבלנו, שיכול להיות, שאין שם עולם אמיתי בחוץ עם חוקים קבועים, יכולות התופעות להתנהג בכל דרך שירצו, ולכן אנו נגלה שפתאום לתפוח יש טעם של עגבניה.

תיאוריות:

עולם הידע שלנו מורכב מרבבות אוביקטים מנטלים. חלקם הם אוביקטים מנטלים שבנויים מקלט חושי (למשל אוטו, אדם, תפוח, מטוס). כל אלו אוביקטים מנטלים שאנו יכולים לחוש אותם, על ידי חושינו. אבל יש אוביקטים מנטליים דימיוניים שאיננו יכולים באמת לראות אותם. למשל סיפור, "תיאוריה", כוח הכבידה, אינרציה, אלוקים. הם אוביקטיים דימיוניים שנבנו אצלנו לאור אוביקטים מנטליים שכבר ידועים לנו, כמו סיפורים שסיפרו לנו, תיאוריות שלימדו אותנו בבית הספר וכיוב'. לאוביקטים אלו אני קורא אוביקטים מנטלים דימיוניים ובאנגלית Imaginary Mental Objects או בקיצור MOi.לאוביקטים שאנו יכולים לחוש אני קורא Sensory Mental Objects או בקיצור MOs.

הסקת מסקנות:

אנו מסיקים מסקנות על בסיס האוביקטים המנטליים. למשל בינתן לנו הסילוגיזם הקלאסי:

הנחה ראשית: כל בני האדם הם בני תמותה.

הנחה מישנית: סוקרטס הוא בן אדם

מסקנה: סוקרטס הוא בן תמותה.

אנו בעצם הלכנו על האוביקטים המנטלים שלנו "סוקרטס", ו"בני אדם". על סוקרטס ידוע לנו שהוא היה בן אדם, שהוא חיי בסוף המאה החמישית לפני הספירה, שהיה פילוסוף ומורהו של אפלטון, ועוד. על בן אדם ידוע לנו עוד הרבה דברים, למשל שהוא הולך על שניים (אם לא קרתה לו תאונה), שהוא נולד מאישה, שהוא נושם וכיוב'. אנו גם יודעים על האוביקט המנטלי "אישה" שהיא יולדת בגילאים 13 – 45.

כאשר אנו מבצעים הסקת מסקנות (דדוקציה), אנו למעשה עוברים על הקשרים הקיימים בין

socratesandhismother1

סוקרטס ואימו - הסקה דדוקטיבית

האוביקטים המנטלים הקיימים אצלנו בידיעה. למשל המסקנה של אמו של סוקרטס היתה מבוגרת ממנו ב 13 עד 45 שנים, אנו מסיקים מתוך כך שסוקרטס היה אדם, ובני אדם נולדים מנשים, ואישה יולדת בגיל 13 – 45. אנו מסיקים זאת על אף ששום דבר מזה לא נאמר במשפטי ההנחות. כל ההסקה נובעת מהקשרים הקיימים בין האוביקטים המנטליים שלנו.

מבנה הידע

הקשרים הללו שמתקיימים בין כל האוביקטים המנטליים (הדימיוניים והחושיים), הם אלו שבונים את עולם הידע שלנו.  הקשרים הללו, המורכבים מנסים לתאר בעצם את החוקיות שקיימת בתופעות. הם אמורים לתאר חוקיות מאד מורכבת שמתאימה לכל התופעות שאנו מכירים. אבל לא פעם אנו מגלים כי החוקיות שקיימת אצלנו בידיעה, אינה תואמת את מה שציפינו לו. לא פעם אנו "סומכים" על מישהו, כי חשבנו שניתן לסמוך עליו, אבל מסתבר שטעינו והוא הכזיב אותנו. לא פעם אנו מצפים מהמציאות למשוה, והיא אינה פועלת על פי הקשרים בין האובייקטים שלנו. אין זה מפתיע בהינתן שהעולם שם בחוץ שמייצר את החוקים (או האין-עולם), אינו חיייבו להקשיב לקשרים הקיימים במוחינו. החוקים (או האין-חוקים) יכולים להיות הרבה יותר מורכבים מאלו שנמצאים במוחינו.

הבעיה היא שכאשר קשרים מופרכים, זה דורש מאיתנו לנסות למצוא הסברים חדשים שיסבירו את כל המידע הרב שקיים אצלנו. אנו נאלצים לבצע אבדוקציה (בניית התיאוריה המתאימה ביותר). אנו נאלצים להזיז הרבה קשרים, כך שלבסוף יתאימו לתצפיות שלנו. זהו תהליך קשה, הדורש הרבה לימוד, הרבה חקירה, והרבה ניסיונות לפתור את הבעיה, כך ששוב ישבו התצפיות הלתאים לידע הקיים אצלנו.

כתוצאה מכך, אנו מתעלמים לעיתים תכופות מתצפיות שלא מתיישבות עם הידע שלנו (TDO), או שאנו ממציאים תיאוריות מתווספות (Auxiliary theories, ע"פ הטרמינולוגיה של קרל פופר). תיאוריות מתווספות, הן מה שאנו מכירים כ"תרוצים". כאשר משהו לא הולך כפי שציפינו לו אנו מתרצים, מדוע הוא נכשל. לדוגמא, "הסכמי אוסלו היו מצויינים, אך הימין הרס אותם", או "מפעל ההתנחלויות היה נהדר ויכול היה לצמוח, אילולא השמאל התנקל להן". כאשר למישהו יש תיאוריות בראש שאמורות להורות לו כיצד להגיע לתוצאות, והתוצאות אינן מתיישבות עם מה שהאדם ציפה, כדאי שיבדוק את התיאוריות שלו, ולא ישתמש ב"תיאוריות מתווספות".  מנהיגים טובים, הם בדיוק סוג האנשים שלא מספר על ריצפות עקומות (Auxiliary theories), אלא בודקים מחדש את התיאוריות שלהם, ומתאימים אותן למציאות.

עד כאן, על יצירת תיאוריות ואוביקטים מנטלים באופן אישי. אבל כדי להבין מהי נקודת מבט ניטרלית (הדרושה להבנה כיצד מייצרים ידע ניטרלי, והאם ויקפדיה כיום מייצרת ידע ניטרלי), נצטרך להבין כיצד חברה יוצרת השקפת עולם ותיאוריות. על כך בפעם הבאה.

על הידע – הכלוב הפנומנולוגי והידע הנטרלי של ויקיפדיה

מתוך הדיונים עם אנשים מויקיפדיה, עולה הטענה שעל הידע יש לשמור, ולהגן. לכן, לפי טענה זאת, חשוב שתתפתח בתוך ויקיפדיה אוליגרכיה של משתמשים שמאמינים ברעיון, ושיעשו הכל כדי להגן על הרעיון. מטרתם היא להגן מפני משחיתים, או מפני כותבים שמנסים לייצר ידע מוטה ולא ניטרלי.

אני אנסה לטעון, כי לא זאת הדרך לייצר ידע ניטרלי. אבל לפני שאוכל להראות איך לייצר ידע ניטרלי, עלי להסביר איך נוצר ידע. לשם כך אחזור למודל הכלוב הפנומנולוגי, כדי ללהסביר כיצד נוצר ידע, ואיך מגיעים לידע ניטרלי. כיוון שההסבר קצת ארוך, אחלק זאת למספר פוסטים, ברשותכם.

המודל הזה, אינו נמצא באקדמיה. הוא תואם במידה רבה למודלים אות תפיסות פילוסופיות אחרות. הוא פותח על ידי, ולצערי הרב לא הצלחתי למצוא מנחה שיסייע לי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי על המודל. ולכן, אתם כמובן מוזמנים לבקר את המודל ולהצביע על השגיאות שקיימות במודל. אבל כרגע, הוא הכלי הטוב ביותר הקיים ברשותי, כדי להסביר איך נוצר ידע ניטלרי (או ידע בכלל). אשמח לביקרותכם 🙂

ההנחה של המודל, היא שאנו כלואים בכלוב של התודA brain in a vatעה שלנו. אין לנו שום אפשרות לצאת אל מחוץ לכלוב הזה. אין לנו שום אפשרות לדעת האם יש מציאות אמיתית שם בחוץ. גם אם אנו מרגישים את המציאות, יכול להיות שאנו חולמים שאנו במציאות. גם אם כרגע אני מרגיש מכה חזקה על האצבע, כיצד אדע שאינני חולם את המכה? או, איך אדע שהמוח שלי אינו נמצא כרגע במעבדה אי שם, ושכול מה שאני מרגיש, הוא בעצם שדרים שמחשב שולח לי (זה די דומה למערכת של המטריקס).

למעשה אין לי שום דרך להבחין האם אני נמצא במציאות, בחלום, או במטריקס. היו כל מיני ניסיונות לצאת מהכלוב הזה. אבל אינני מכיר פילוסוף שמצא דרך לצאת מהכלוב, וטענתו התקבלה על ידי הקהילה הפילוסופית.

הדבר היחידי שאני יכול לדעת, הוא שאני מוצא חוקים בתופעות. התופעות הם מה שאנו חווים. הדמויות של האנשים, העולם שאנו רואים, שומעים מרגישים, טועמים וכיוב'. אנו יכולים להבחין בתופעות, ואנו יכולים למצוא בהן חוקים. אך איננו יכולים לדעת האם יש יש משהו מחוץ לשכל שלנו שיוצר את החוקים הללו. איננו יכולים גם לדעת שיש ה"דבר כשלעצמו", שיוצר את התופעות הללו.

לדוגמא, יכול להיות שאת צליל המטבע הנופל על הריצפה, אנו שומעים כי אכן יש שם מטבע שנופלת. אבל יכול להיות שהמחשב, שאליו מחובר מוחינו יוצר את הצליל. אבל יכול להיות שאין שם שום דבר בחוץ שיוצר את הצליל, אלא מוחינו בחלומו מייצר את הצליל. ויכול להיות שאין זה אף מוחינו שמייצר את הצליל, אלא תופעה חיצונית למוח, שגורמת לזכרון להתעצב כך שנזכור שהיה שם צליל מטבע נופלת, בעוד מעולם לא חלמנו על מטבע נופלת.

ולכן אני חוזר וטוען, שכל מה שאנו יכולים לדעת הוא שאנו יכולים לטעון שמצאנו חוקיות בתופעות. אין לנו שום יכולת לדעת מה מקור החוקיות, והאם יש לו קשר ל"דבר כשלעצמו" כל שהוא.

ועכשיו מה עלינו לעשות עם החוקיות שמצאנו?

כאן יש מהלך קצת מסובך. כיוון שאיננו יודעים מה מקור החוקיות שאנו מוצאים בתופעות, איננו יכולים לדעת האם החוקיות תמשך. יחד עם זאת, גילינו כי כאשר אנו עוקבים אחר החוקיות, איננו נפגעים, ואף מצלחים להנות יותר. כלומר, מצאנו חוקיות שכאשר אנו מוצאים חוקים אמינים, אנו מרגישם טוב יותר.

לדוגמא, כאשר ראיתי ארטיק וליקקתי אותו, גילתי שאני נהנה מאד. אין זה משנה האם קייםpopice ארטיק באמת, או שאני יודע מהי הנאה. תיאוריית הכלוב, והמקרה הפרטי של בעיית האינדוקציה, גם אומרים לי שיכול להיות שבפעם הבאה שאלקק ארטיק, יכול להיות שלא אהנה.

אם כך מדוע אני מניח קשרים בין תופעות? מדוע בכלל עלי להשתמש בחוקים, אם יכול להיות שאין באמת מאחוריהם שום חוקיות? פשוט בגלל עקרון הפשטות (או כפי שנוהגים לקרוא לו: התער של אוקהם).

מדוע עלי להניח פשטות? מדוע אינני יכול לבחור מהלך מורכב יותר שבו אניח שכל יום הקשרים נוצרים מחדש? או שאין שום חוקיות מאחורי התופעות? כי אחרת, לכל קשר שמצאתי יכולות להיות אין-סוף אפשרויות. ניקח לדוגמא את האיור הבא:

simplicity

נניח ואני מזהה במבט אוירי מעל האוקיונוס חמש נקדות הפזורות בצורה שנראת מסודרת (א). אני יכול להניח שלסדירות יש סיבה, וכי יש קו ישר כל שהוא המחבר אותן (ב). אבל למעשה יכולים להיות אין סוף קוים המחברים אותם (לדוגמא, ג' ו-ד').

מדוע אם כן אני בוחר בקו הישר, שהוא הפשוט ביותר? כי אני רוצה לנסות ולהפריך את התיאוריה שלי. אני רוצה לראות האם החוקיות שאני משער שקיימת אכן עמידה יותר בתצפיות. כיוון שאין לי מושג מה גורם לתופעות, אני למעשה כל הזמן, בוחן האם התיאוריות שלי בדבר חוקיות התופעות עדיין נכונות.

אני מתחיל מהחוקיות הפשוטה ביותר שאני יכול למצוא, ובוחן האם תצפיות חדשות עומדות בתיאוריה שפיתחתי. אם אבחר בקוים המסובכים יותר, יהיו לפני אינסוף שיטות לבחינה. אבל במה שונה שונה הקו הישר מאינסוף הקוים האפשריים האחרים? לשם כך אני מניח הנחת בסיסית יותר שיש חוקים פשוטים, וקיים עולם אחד שמחבר את כל התופעות שאני רואה, ויש לו מערכת חוקים אחידה. למה? שוב, כדי שיהיה לי קל להתחיל לחקור ולמפות. עקרון הפשטות, הוא רק כלי שיקל על המוח שלי לחפש חוקיות קיימת בתוך התופעות. העולם סביבנו כנראה מורכב מאד, ובוודאי לא פשוט, אבל ההנחה שיש עולם פשוט שניתן לחקירה באמצעות תיאוריות פשוטות, היא כלי מתודולוגי הפשוט ביותר הקיים עוברי. קל לי לזכור את החוקים הפשוטים, או את החוקים שבנויים בצורה הפשוטה ביותר האפשרית (אל מול התופעות).

כלומר, אנו חוקרים את העולם על פי עקרון הפשטות, לא בגלל שהוא פשוט, אלא בגלל שזאת הדרך הפשוטה ביותר לזכור את החקירות שלנו עד כה :-).

ואגב, לעולם לא נידע שהחוקים שלנו אכן תואמים לעולם האמיתי שם בחוץ (אם קיים כזה). למעשה, אנו תמיד בוחנים את החוקים הקיימים, ומקווים שלא ניפול.

על בסיס ההצלחה שלנו להתקדם בעולם מבלי ליפול, יש המסיקים שחייב להיות שם בחוץ עולם עם חוקים. אבל יכולים להיות לכך עוד כמה הסברים טובים. הסבר אחד הוא שאין שם עולם,  אלא מחשב שמייצר לנו חוקים קבועים. אפשרות נוספת היא שבמוח שלנו הושתלו זיכרנות שלא נתקלנו והחוקים שלנו לא הופרכו. ואפשרות שלישית היא שאנו מתעלמים מהנפילות שלנו, על ידי מנגנוני Theory dependent observation או דיסוננס קוגניטיבי. שניהם מנגנונים שגורמים לנו להתעלם מאי התאמה של התופעות לתיאוריות שלנו.

אבל יחד עם זאת, יכול להיות שיש שם אכן עולם אמיתי שמייצר עבורינו את התופעות על פי חוקיות קבועה, וניתן לחקור אותו, אבל לעולם לא נוכל לדעת כי אכן עולם כזה קיים בוודאות.

עד כאן להיום….

אשמח לביקורתכם 🙂

טל

בע"ה, נמשיך לבחון כיצד קשור המודל הפנומנולוגי הזה, לראיה ה"ניטרלית של הויקיפדיה"… הישאר איתנו.

כיצד אנו יודעים שהעולם שאנו חווים אמיתי?

הויכוח שהתעורר כאן כאן וכאן, המחיש לי שהלכתי, כנראה, בדרך הלא נכונה כדי לתאר בעיית יסוד בפילוסופיה. הסקתי מתוצאות הדיון, שיותר משאני צריך לסקור את עבודותיהם של פילוסופים אחרים, אני צריך להשאיר לנו להתחבט להתלבט. אני מקווה שאני צודק… בואו ננסה…

בפוסט הנוכחי, אציג שאלה מטרידה מאד, שהעסיקה פילוסופים רבים. אני מזמין אותכם לנסות לפתור את הבעיות הללו. הרגישו חופשיים לכתוב את תשובותיכם כאן בתגובות, או אצלכם בבלוג (ולקשר לכאן). אלו מכם שבקיאים בפילסופיה, מוזמנים גם להביא מדברי אחרים, ואלו שלא למדו פילוסופיה, מוזמנים לנסות לפתור את הבעיה באמצעות חדות מחשבתם. בואו נהנה מכמה מהחידות המענינות שיש בפילוסופיה.

כיצד אנו יודעים שאנו חיים בעולם אמיתי?

על פי הפילוסופים, קאנט, הוסרל ורבים אחרים, אנו חווים את העולם דרך התופעות. כלומר כל מה שאנו רואים, חשים, מריחים, שומעים, טועמים, הם תחושות של מה שאנו עלולים בנחפזות להסיק, כ"עולם שמחוץ לנו". אחת הבעיות שאיתה עסקו פילוסופים היא השאלה כיצד ניתן לדעת שהעולם שם בחוץ הוא אמיתי? אולי, כמו במטריקס, התחושות הללו משודרות אלינו על ידי מחשב? או שמא אנו חולמים את התחושות הללו?

דוגמא נחמדה לבעיה הציג הנס ריכנבאך, שדימה אותנו לאנשים החיים בתוך קופסא. האנשים

אילוסטרציה על פי ציור שמופיע בספרו של ריכנבך

הללו שחיים בתוך קופסא, יכולים לחוות את העולם החיצוני (אם קיים כזה…), רק דרך ההשתקפות שלו על קירות הקופסא האטמוים למחצה (כלומר דרך החושים). אותו אדם הצופה, רואה צללים נעים של ציפורים על קיר הקופסא. כיצד אותו אדם יכול לדעת שהצללים הללו נוצרים על ידי ציפורים אמיתיות, ולא על ידי, למשל הדמיית מחשב, או סתם מישהו מניפולטיבי שמניע דמויות גזורות של ציפורים?

מה דעתכם? כיצד ניתן להגיע לוודאות שהעולם שם בחוץ קיים?

מחכה לתשובותיכם ולדיונכם,

טל

קוראים לי טל ואני כלוא בכלוב פנומנולוגי

שבוע פילוסופי נחת עלינו. את הסיפור התחילה אילת שהתלהבה מפוקו. פוקו למי שלא יודע, הוא הבחור שסייע כנראה יותר מכולם להחדיר את הפוסטמודרניזם עמוק לתרבות האקדמית והפופולרית. הוא לוקח את המילים שאנו משתמשים בהם ומראה שלמעשה יצרו בנו מלידתנו דפוסי מחשבה שבהם אנו נעולים. אם מבינים את פוקו, גם מבינים שניתן לבנות מחדש את תפיסת העולם שלנו, על פי בחירה. פוקו וממשיכיו הפוסטמודרניסטים טוענים שניתן לדברר את המציאות ולשנות עמדות ו"מציאויות" על ידי דיבורים… המון דיבורים. על פי פוקו, אין אמת. הכל זה תעמולה.

דובי, שמעריך מאד את אילת, לא התלהב. הוא הניח שהוא "טמבל", שאינו מתלהב מטקסטים חדשים. אבל כשקוראים את התגובות של דובי, אפשר לראות שדובי הוא למעשה אימפרציסט, שמאמין שיש אמת, ושניתן לגלותה באמצעות חקירה מדעית.

גם ז'נבה, מנסה להתמודד עם שאלת המציאות ואיך ניתן להראות שהיא קיימת.

שאלת המציאות או הבניית המציאות, היא שאלה שהטרידה דורות רבים של הוגים ופילוסופים. אפשר לראות את הדיון מתחיל עוד ביוון העתיקה עם זנון, אפלטון ואריסטו. בימי הבניים היה זה הויכוח בין הריאליסטים (המפלגה של דובי וז'נבה) לנומנליסטים (המפלגה של פוקו ואילת).

הראשון שהניח לדעתי יסודות ראשוניים יציבים לבירור השאלה הזאת היה דקארט, שניסה לברר על ידי הטלת ספק מתמיד בהכל, מה יכול להיות היסוד שעליו אפשר להתבסס וממנו ניתן להתחיל לברר את המציאות. דקארט בספרו הגיונות, הטיל ספק בהכל. הוא הטיל ספק במתמטיקה (יכול להיות ששד קטן מבלבל לנו כל פעם את המסקנות המתמטיות), הוא הטיל ספק בחושים (יכול להיות שאנו חולמים), הוא הטיל ספק בהגיון (שוב, יכול להיות ששד קטן מטעטע בהגיוננו). לבסוף הוא נשאר עם המסקנה שהדבר היחידי שהוא בטוח בו הוא "אני חושב, משמע אני קיים". הדבר היחידי הבטוח שאני יכול להגיד בוודאות הוא שאני חושב. דקארט לא הסתפק בטענה הזאת. הוא רצה להגיד יותר על העולם. דקארט פחד ליפול ל"פוסט מודרניזם". הוא הבין שהישארות בבסיס שהוא גילה, אומר שאין עולם אמיתי. שהכל פרי דמיון. כדי לצאת מהסוליפסיזם הזה, דקארט ביקש להוכיח באמצעות ההגיון (שבפרקים הקודמים הוא פסל אותו), כי אלוהים קיים, ואלוהים הטוב לעולם לא יתן לשד הקטן לעוות את ההיגיון שלנו. ואם אלוהים קיים, אז ניתן להשתמש בהגיון כדי לחקור את העולם.

הצעדים השגויים הללו, של התבססות על הגיון, כאשר מראש אנו יודעים שההגייון אינו תקף, אופיניים לפילוסופיה הצרפתית. הפילוסופים הצרפתיים מאד אוהבים לוגיקה, ובהיותם לא מחקריים, הם נותים להתבסם בה, ובכך להפיל את עצמם פעם אחר פעם. כך גם עשה דקארט. פילוסופים חדי עין הבינו את השגיאה של דקארט ודחו את טענת האלוהים. כך שלבסוף נשארנו רק עם הבסיס של "אני חושב משמע אני קיים".

זרם אחר, שהמשיך את הריאלסטים ואביו הרוחני המודרני היה בייקון, כן טען שלעולם יש יסודות וכללים בסיסים שמהם ניתן להסיק מסקנות. הזרם הזה שאפיין את הפילוסופים הבריטים, נקרא הזרם האימפריצסטי. הבריטים אינם חובבי לוגיקה, כמו הצרפתים, והם הולכים על הפשטות ועל הניסיון והאמפיריקה. על מה שהם רואים. מי שהצליח להכות את טענתם, ולפוררה, היה דיויד היום. פילוסוף סקוטי, מבית מדרשם, שהראה שאין "סיבה ותוצאה", ושאין בהכרח חוקיות כמו שהאמפרציסטים אוהבים לחשוב. היום טען שאם אנו רואים תופעה שחוזרת על עצמה (לדוגמא, אני אוכל לחם, ואני נעשה שבע), אנו יכולים לחזור עליה מאות פעמים, ולראות שהיא חוזרת על עצמה. אבל אין זה אומר שבפעם הבאה, התופעה הזאת אכן תקרה. הסיבה לכך שאנו נחשוב שהתופעה בהכרח תקרה, היא אינסטינקט במוחינו, ולא גורם הקיים בהכרח בעולם שסביבינו.

ההבנה שאין חוקיות הממה את האימפרציסטים הבריטים, אבל לא הפריעה להם להמשיך בשיטתם. ג'ון סטיוארט מיל, ופילוסופים בריטים רבים עד היום, ממשיכים לדבוק באימפרציזם, שבינתיים החליף את שמו לאינדוקטיביזם.

היא גם היממה פילוסוף חשוב אחר. את קאנט. קאנט, כדרכם של הפילוסופים הגרמניים היה מאד יסודי. הבעיה שיום הציג לפניו לא היתה קלה. במשך שנים הוא חכך וחקר את הבעיה עד שהוציא את מסקנותיו בספר "ביקורת התבונה הטהורה". שם הוא טען (אם ניתן לסכם בפשטות את אחד מספרי הפילוסופיה המורכבים ביותר שיש), שאכן המוח שלנו בנוי כך שיזהה חוקים בעולם מורכב, אך החוקים שהמוח מוצא לאחר בירור יסודי, אינם יכולים להיות רבים יותר מהחוקים הקיימים בטבע. כלומר אם מצאנו חוק, והוא מתקיים, לא יכול להיות שהחוק הזה לא מתקיים בטבע.

דעתי בעניין זה, ואני אומר אותה בזהירות רבה, היא שקאנט פיספס. אנו עלולים לזהות חוקיות בדברים, אבל החוקיות הזאת לא תתקים בטבע. ישנן תופעות שקונסטרוקטיבסטים ופסיכולוגים דיבור עליה, כמו Theory dependent observation ודיסוננס קוגניטיבי, שבעצם גורמות למוח שלנו להתעלם מחוקים מסויימים ולהמציא חוקים אחרים, רק בגלל שזה מתאים או לא מתאים לרצונות שלנו.

כלומר, בסופו של דבר נשארנו עם הכלוב המחשבתי של דקארט. הדבר היחידי שאנו ידעים בוודאות הוא שאנו חושבים.

פילוסוף גרמני אחר, ניסה לתקוף את הבעיה שוב בתחילת המאה ה-20. לפילוסוף קראו  הוסרל, והוא הפך להיות אבי הפוסט מודרניזם.

הוסרל הצטיין בכתיבה מאד מסובכת ומורכבת. לי אישית מאד היה קשה ללמוד את הטרמינולוגיה שלו, וכך גם מעידים כותבי המבואות לפנומנולוגיה (הזרם שהוסרל יצר). הכתיבה המאד מורכבת, הצליחה להסתיר מעיני רבים את הטיעון הפשוט של הוסרל.

הוסרל הסכים שאנו כלואים במה שהוא קרא "אי תודעתי". הוא טען שלעולם לא נוכל לצאת מהאי (שהוא בעצם ה"אני חושב משמע אני קיים" של דקארט). אבל יש לנו שני כלי בסיסי לצאת מחשבתיו מהאי. האחד היא שאנו פוגשים "אחרים", ולאחרים הללו יש ניסיון שאינו קיים אצלנו. כאשר אנו פוגשים אדם אחר, הוא מביא ניסיון שלא הינו מודעים לו. ולכן, הוסרל טוען, אם הניסיון אינו מגיע מאיתנו, הרי ברור שהוא מגיע ממקור אחר. ואז זה אומר שיש עולם אמיתי שם בחוץ.

אלא שהוסרל מפספס את התת-מודע. האם לא יכול להיות שהידע ה"אחר" אינו אלא ידע מודחק במחשבותינו? כן…זה יכול להיות, ואז הטענה של הוסרל נופלת…

אז בסופו של דבר, אנו עדיין תקועים ב"אני חושב משמע אני קיים", או ב"אי התודעתי" של הוסרל. אני קורא לו "הכלוב הפנומנולוגי", פשוט כדי להגיד… חבר'ה… אין לנו שום דרך לצאת מהכלוב הזה. כל מה שאנו נוכל לדעת אי פעם בוודאות, זה שאנו חושבים וחווים תחושות (פנומנות), ועם הכלוב הפנומנולוגי נצטרך להסתדר.

ריכבנך, שהיה מאבות האינדוקטיבסיטים (הראילסיטים המודרניים), גם הוא הבין שאנו כלואים בכלוב כזה. הוא קרא לזה "עולם בקופסא". וכדי לבנות את התיאוריה האינדוקטיבסטית שלו הוא נאלץ לאמר "יהיה עלינו להניח (ללא שום צידוק) שיש שם בחוץ עולם עם חוקים".

אז בקיצור, מה עושים כשכלואים בכלוב הפנומנולוגי?

האם זונחים את כל המחקר האימפרי? האם נכנעים לפוסט מודרניזם?

אני טוען שלא. יש עולם שאני חווה אותו. יתכן שהוא קיים בדימיוני בלבד. יתכן שאתם לא קיימים, אבל בסופו של דבר, בתוך ה"עולם" הזה אני מוצא חוקים, ועלי להסתדר עם ה"חוקים" שאני מוצא.שאם לא כן, אני חווה פגיעות, כאבים ואסונות. יתכן שהם כולם פרי דימיוני, אבל אני חווה אותם. ואם אני רוצה לא להיפגע מהם, עלי למצוא את החוקיות שאני חווה בכלוב שלי.

כך אני הופך למדען או לאדם רגיל הלומד וחוקר בכלוב של עצמו.

יכול להיות שאפגוש פוסט מודרניסט, שיכול להיות פרי הדימיון שלי, שיעשה לעולמי דה-קוסנטרוקציה, ויבנה אותו מחדש. אבל אם התוצר של המחשבות שלי יהיו שאהיה עני, רעב (בתחושותי הדימיוניות), או חלילה אפגע, הרי שההבניה שהוא יצר אינה מתאימה לתפיסת לחוקים שאני מוצא בכלוב שלי.

גם הניסיון של טאויסטים, לטעון שאני יכול להבנות את הכלוב שלי כרצוני, נכשלה במבחן הניסיון שלי בתוך כלובי. ניסתי לעוף בכוחות עצמי, אך בשום מצב לא הצלחתי.

כך שלבסוף, נראה לי שבתוך הכלוב שאני חווה, יש חוקים. אני משתמש בכלים של של המתודה המדעית כדי לברר את החוקים, וכך לאט לאט ממפה את העולם שלי. בתוך העולם שלי קיימים המון אנשים, שגם להם יש חוקיות שאני מגלה, וכך נוצר לו עולם שלם, שאינני יודע אם אמת או בדיה הוא, אך יש בו חוקים. יש אנשים שמתוך הניסיון אני סומך עליהם יותר, מתוך הניסיון (מדענים), ויש כאלו שפחות (לא אעליב).

כך לאט לאט נוצר עולם שאני יכול למצוא בו חוקיות. אני מוצא ש"פוסט מודרניסטים", יוצרים יותר נזק מתועלת. שפירוקם את "המציאות ", והרכבתם מחדש אינה בונה מציאות שמסתדרת אם התוצאות הנדרשות לקיומי, בתוך כלוב. אני מוצא שיש מלחמות, רעב ועוני, שהמתודה שלהם אינה פותרת.

לא ששינוי תודעה אינו חשוב. הוא בהחלט חשוב, אך יש גם לתת מקום לחוקים שאנו מוצאים, כי אחרת אנו עלולים לחוות, כל אחד בכלוב שלו התרסקות…

עכשיו כל שעליונו לעשות הוא למצוא כלים מחקריים טובים… על זה אדבר כשיזדמן…